ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: תצוה
פרשה נוכחית: כי תשא
פרשה הבאה: ויקהל, שקלים
 


התחברות לקב"ה

הרב שלמה אבינר

פעמים רבות שואלים אנשים בעלי צימאון רוחני - איך מתחברים לקב"ה, איך זוכים להנאה רוחנית בלימוד, בעבודת ד', כמו שנהנים משיר יפה. למה לא נשיג גם אנחנו הנאה כמו שמשיג החילוני במסיבה שמחה.
כמובן שאל הקב"ה אי אפשר להתחבר במובן הפשוט, גם הרצון להשיג הנאה בעבודת ד' הוא טעות בכתובת וחוסר הבנה - מהי דבקות בקב"ה.
חתנו של מרן הרב קוק כתב לו שאינו מרגיש הנאה מלימוד תורה. ענה לו הרב שגם הוא לא מרגיש הנאה בלימוד. תוך כדי לימוד הוא אינו מרגיש הנאה, אבל הוא כן מרגיש הנאה נפלאה מזה שעל-ידי לימוד תורה הוא עולה במשך הזמן במעלות החכמה, הבינה והטהרה. אמנם העלייה הזו היא צמיחה איטית, ובגלל האיטיות קשה לחוש אותה פועלת, וקשה להתרגש מההתרחשות המיוחדת הזו, ולכן ההנאה אינה מורגשת מיידית. אבל ודאי שהיא ממלאת את האדם שמחה, כמו שמחה של הליכה בדרך, אפילו ארוכה, כאשר יודעים שהיא דרך ישרה ואמיתית.
השאלה למה אין מרגישים את ההנאה בעבודת ד', דומה לסיפור על האם האומרת לבנה: אכול בני, כשאוכלים צומחים ונעשים גדולים וחזקים, והילד אוכל ונעמד מול הראי כדי לראות כיצד הוא גדל. לאחר זמן בא לאמו בטענה שאינו רואה שהוא גדל.
בדברים גשמיים משיגים את ההנאה מיד - הנאת החיך באכילה, הנאת חוש המישוש, חוש הראיה וחוש השמיעה.
לא כן בעולם הרוחני. כאן מדובר על דברים גדולים ונעלים, מפעל עצום של בניין וצמיחה של מדרגות על מדרגות, של דבקות וקרבת א-להים.
גם בעולם החול ניתן להבדיל בין דברים שהסיפוק בהם מיידי ובין דברים שהסיפוק נובע ממהלך של השקעה ממושכת. למשל הארכיאולוג אינו משיג תוצאות מעבודתו בצעדים הראשונים. בהתחלה הוא אוסף ואוסף - חרסים, שברים, אבנים. רק אחרי איסוף ארוך וניתוח עוד יותר ארוך, מתחילה להתבהר התמונה ובאה ההנאה הממשית. אבל גם באמצע התהליך יש לו שמחה של יצירה , שהוא הולך ומגלה נסתרות מן העבר.
זאת ודאי טעות גדולה לוותר על לימוד תורה בטיעון שאין מרגישים כלום. מצוות ועבודה רוחנית מביאות שמחה לנפש. אבל שמחה אינה דבר שמשיגים מכל טעימה בתורה בבחינת טעמו וראו כי טוב ד', כמו באוכל, אלא מן הדרך, מהצמיחה הארוכה.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: