שני חזרה לפגישה נוספת ונראתה מיואשת. היא צנחה על הכורסא ובקשה לשתות מים. המתנתי לה” עד שאזרה כוח לדבר:
” ככל שחשבתי השבוע על הפגישה הקודמת” ברור לי שקיבלתי דפוסי התנהגות של אמי. דבר נוסף” מנסה לא להיות צודקת מול גיל ולא מצליחה. גיל לא עשה שום שינוי ואני לא מאמינה שהוא לא מוותר עלי. דווקא נראה לי שהוא מתווכח איתי” כדי להוציא אותי משלוותי… אני חושבת שחבל על הזמן ועל החיים שלי… “
“למה את מתכוונת?” שאלתי. “לצאת מהנישואין האלה”” ענתה. “ומה לדעתך יקרה” לאחר שתצאי מהנישואין האלה?”
“אני לא יודעת. זה מה שעוצר אותי כרגע. רק שיתפתי אותך בהרגשה שלי ואשמח לשמוע ממך מה את מציעה לי לעשות”.
חשבתי לעצמי” ששני זקוקה כעת לשינוי גישה” כלפי אתגר הנישואין. פניתי אליה ואמרתי: “הקשיים הזוגיים ביניכם” הם אלה שהביאו אותך לכאן ובזכותם תצרו בעז”ה שינוי חיובי בחייכם. אני מאמינה שהבירור המחודש” יאפשר לכם זוגיות נכונה שתעמיק את הקשר ביניכם….”
“אני אשה טובה” באמת. אני כ”כ טורחת בבית ותמיד יש לו הערות. הוא לא רואה את הכוונות הטובות שלי…יכול להיות שאני גם טועה לפעמים” אז מה. למה הוא צריך להעיר לי ולא לפרגן על המאמצים שלי? אני לא אומרת שההערות שלו לא נכונות. אבל זה מאד מעליב. הוא צריך לקבל אותי כמו שאני….”
“אני מבינה עד כמה קשה לך” לא נעים ואפילו את נעלבת כשהוא מעיר לך. אני רוצה ברשותך” לנסות לתת משמעות חיובית להערות של גיל שמאד לא נעימות לך.”. “איך תיתכן משמעות חיובית להערות המעליבות שלו??” תהתה שני.
“ייתכן שגיל אינו יודע כיצד להעיר לך. הוא לא נמצא כאן” כדי לברר אתו. כשגיל יגיע לפגישה” נוכל לעבוד יחד על תקשורת זוגית נכונה.”
“אני באה אליך כדי שתעזרי לי איך לצאת מהנישואין האלה ואת אומרת שהוא יגיע… ונסתדר… לא רואה סיכוי לזה. אני אבודה לגמרי.”
“מניסיוני” אם תשני גישה והבנה במהות הקשר הזוגי ביניכם” תגיעו לקשר חיובי. הבה ננסה. מה דעתך?”
“טוב. מה יש להפסיד. אם זה יעזור…אני מסופקת”. הבנתי אותה. אי אפשר לראות אופק רחב יותר כשנמצאים במקום רגשי חסום. היא מרגישה כמי שנמצאת בדרך ללא מוצא. הגיע הזמן לפלס דרך חדשה ולהפיח תקווה ואמונה ביניהם: “אמרת שאת רוצה לצאת מהזוגיות הזאת. בכך את עלולה להפסיד את האפשרות” ללמוד ולהכיר את עצמך. הערותיו” גם אם אינן נאמרות כהוגן” הן מתנה בשבילך. לכל אחד מאתנו” יש תפקיד וייעוד שלשמו הגענו לעולם הזה. לשם כך” שלח לנו הקב”ה ‘כלי עבודה’ שיאפשרו לכל אדם להגיע דרכם לייעודו. ‘כלי העבודה’ הם ההורים” החברים” הסביבה” הילדים” תכונות האופי הייחודיות וכל המציאות שאדם נפגש בה במהלך חייו … וכן” גם בני הזוג שיוצרים מראה הדדית בתכונות האופי הזקוקות לשינוי” מעצם היותם קרובים רגשית. ומה שמקל ומאפשר את התיקון האישי בזוגיות” למרות הכאב שבתוכחת המגולה” היא האהבה והשותפות” הנמצאים בבסיס הקשר” שמחזיר אותם זל”ז” עם כל תנודות החיים.”
“אבל זה מאד פוגע ומעליב” אז איך אפשר להמשיך לאהוב?”
כשיש ידיעה ברורה” שמה שנאמר לי הוא לטובתי” במקום להסתכל החוצה” להיעלב ולהאשים” כדאי להזכיר לעצמנו שאנחנו ביחד” לא כדי להילחם זה בזה” אלא כדי לתמוך” לאהוב ולהעצים זא”ז. מחשבה כזו כבר מרגיעה” עם כל הכאב והקושי. אח”כ ניתן להתבונן פנימה ולהקשיב” מה מתוך ההערות נכון לגבי ויש מקום לשנות. תשומת לב למקום כזה” מאפשרת שינוי” צמיחה וגדלות לקראת השלמת הייעוד. אני מזמינה את שניכם לכאן יחד” כדי להתנסות בתקשורת הנכונה והמתאימה לכם.”
נדמה לי שהשקט שנוצר” אפשר לשני לעכל את הגישה החדשה.
בגישה הזאת” אשר בה כל אחד מגלה את עצמו האמיתי האלוקי ע”י הזוגיות” אנו מתחברים לרצון ה’ וממלאים את חלקנו הייחודי בפסיפס האומה הישראלית.
הרב יואב מלכא / פינה חדשה
“ישראלים הם אנשים שמדברים בצעקות משני צדי המדרכה” העיקר שלא יצטרכו לחצות את הכביש.”
הפניה לזולת בצעקה היא הפך האינטימיות. יתרה מזו” יש בה בחינה של הפרזת נוכחות והבלטתה היתרה לאוזני הסובבים” מה שאין כן כשהדברים נאמרים בקרבת מקום לזולת” אז נשמר המרחב האינטימי ביניהם ועמו הנימוס החברתי.
אך “הצעקה” הישראלית הטבעית – אם כי אינה עולה לעתים בקנה אחד עם הנימוס הראוי כנ”ל – יש בה בכל זאת הבעה לא מוּדעת לאמור: “עיתים צריך להתיש את כוח הנימוס המקובל פן יצור גבולות קשיחים מידי” איפוקים וריסונים מרחיקי לכת שאונסים את כוח הטבע המבקש את מקומו”!!!
ה”צעקה” הישראלית אשר עתים “בחוצות תתן קולה”” היא מעין מחאה טבעית שכזו” לאו דווקא חוצפנית ומתריסה” אלא מין “אפליה מתקנת” אל מול כוח הנימוס כשהוא מתפשט יתר על המידה פן יעיק על “אש החיים” היסודית. יסוד מחאתי זה מתבטא במטבעותיו השונים באופי הישראלי העממי באין ספור צורות הופעה” ואף שהוא מוציא לעיתים מכליהם “בני תרבות” – בעיקר אלה ספוגי הנימוסים האירופאיים – בכל זאת הוא מעיד על בריאות חיים טבעית ורבת עוצמה שעל גבה ילך וייבנה אחר כך ציור הקודש העליון מבלי שיקפח את עזוז כוחו של החולין. אוי לו לציור הקודש כשהוא הולך ונבנה בלב היחיד והאומה על גבי דלדול ה”צעקה” המשוחררת הזו” כי אז כבר אין הוא יותר מציור דמיוני חולה ורפה כוח ש”כל באיו לא ישובון”” תוצר מאיסת החיים הטבעיים. אם כן יפה ה”צעקה” משני עברי הרחוב ואין בה ביטוי לעצלות דווקא” אלא זו הרגשתה הבריאה של הנפש הישראלית היודעת כי “עת לצעוק ועת ללחוש”. ולעומתה שכלולי נימוסי הגויים אף שיש בם כוונה טובה לרסן את טבע נפשם הפראית הלא ראינו איך סופם ש”נמסו” “כהימס דונג בפני אש”” ותופת נפשם הבהמית אשר עוּנְתה במרתפי הסגפנות הנימוסית יצאה ממאסרה בתביעה נוראה של שפך דמים ונהרות די נור” של שפע תאוות מחריבות עולם” וכן כתב הרב באורות המלחמה בפירוש.
