וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. (שמות ו ט)

רשי
“ולא שמעו אל משה. לא קבלו (ל) תנחומין
מקצר רוח.כל מי שהוא מיצר רוחו ונשימתו קצרה (מ) ואינו יכול להאריך בנשימתו.

בשעת סבלו של אדם ועם יוכלו להתנחם רק אם יושקף על התהליך כולו” על המסכת כולה” ויובחן בהכרה איך הכל נפתר לטובה ואיך “נהורא נפיק מגו חשוכא”” וכל יתדות הדרכים ואבני הנגף הפזורים עלי דרך אינם כי אם “סימני דרך” וצלליו של האור הגדול שעתיד להיגלות” ואלמלא אותו האור הממשמש ובא – אלא שעדיין הוא בהיחבא – לא ייתכן החושך כלל כמשפט הצל הפיזי שלא יוכל להימצא” אלא אם כן סמוך לו האור. רק מתוך מבט כזה יתכנו התנחומין. אבל כשחשבון עולמם של עם ואדם הוא צר ומקוטע ו”רוחו קצרה” מהקיף את המהלך כולו” אז חלקי החושך פורשים צלליהם הכבדים על ההכרה.”עלה כולו קמשונים כוסו פניו חרולים..”. “וימש חושך” – “חושך שיש בו ממש” והנחמה ממנו והלאה. “כל מי שהוא מיצר רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו”” כי רוח האדם ונשימתו הן הן נושאי החיים הפיזיים והנפשיים” וכשהם מתקצרים אזי מתגברים הכוחות השליליים ואין ביכולת אדם לשאת את משא החיים” וגם אם ינסו להשמיע לאוזניו אז דברי נחמה ואף חמש לשונות גאולה והוצאתי… והצלתי… וגאלתי… יהיו הדברים זרים כי אין להם בית קיבול להתיישב בו וללחום מלחמת האור בחושך.”ולא שמעו אל משה …”