בפרשתנו מקבלים אחד עשר מהשבטים את שמותיהם. סגנון השמות שונה מאוד מהמקובל אצלנו. אנחנו נוהגים לתת שמות מרוממים כמו ‘הודיה’ ‘נתנאל’ ודומיהם” בלי שום קשר למצבנו האישי או המשפחתי. בתורה” שם מהסוג הזה ניתן דווקא ל… ישמעאל. לעומת זאת” אמותינו מבטאות בשמות” במידה רבה” את מצוקותיהן. “ראה ה’ בעניי”” “שמע ה’ כי שנואה אנוכי” אצל לאה” “נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי” בשם שנותנת רחל לבן שפחתה” ועוד. אפילו שם שמשמעותו רק שמחה – “בא גד”” “בא מזל טוב” (רש”י) נכתב בתיבה אחת ומחייב את רש”י להוסיף פירוש – “בגד כמו בגדת בי כשבאת אל שפחתי”. נכון” ‘יהודה’ ו’אשר’ הם שמות של שמחה. ‘יוסף’ הוא שם של תקוה. גם בשמות שמביעים מצוקה יש שמחה של תקוה. “עתה יאהבני אישי” וכו’. ובכל זאת” יש כאן תופעה שכדאי לתת עליה את הדעת.
בתחילת ספר שמות הפסוקים חוזרים שוב על שמות השבטים. המדרש מפרש שעכשיו באותם שמות מתגלה משמעות נוספת. “על שם גאולת ישראל נזכרו כאן. ראובן” שנאמר “ראה ראיתי את עני עמי”. שמעון על שם “וישמע אלוקים את נאקתם” וכו’. עכשיו אפשר להציע פירוש כזה: אמותינו ידעו שבשמות שהן נותנות גנוזים רבדים נוספים. אבל הן חיו בשלב שבו התגלינו במציאות כפרטים. תפקידן עתה הוא להעצים את כוחו של הפרט. לתת מקום לרגשותיו” כאביו וחלומותיו. יגיע הזמן לבנות את הכלל. יגיע זמן שמצוקות ההווה תוחלפנה בבשורות הגאולה. אבל אם חס וחלילה חשבנו שהכלל” בהווייתו ובחשיבותו רומס את מקומם של הפרטים” טעינו. אמותינו מלמדות אותנו שיעור חשוב על מקומו של האדם היחיד ועל מקומו של הרגש (אפילו הסובייקטיבי. הרי יעקב לא בגד בלאה כשהוא בא אל שפחתה. להיפך. הוא מילא את בקשתה. אבל ככה היא הרגישה).
ה’ספורנו’ מפרש מדוע בכה יעקב כשהוא ראה את רחל. ” ‘וישא את קולו ויבך’ על שלא זכה לשאת אותה בנעוריו והיו לו לעת כזאת בני נעורים”. יהי רצון שנזכה להתחתן צעירים ולחתן את ילדינו צעירים” ונזכה להרבה צאצאים שנוכל לתת להם שמות.
מה מסמל השם שנתנו ההורים” וכיצד נדרש לו האדם עצמו?
