ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: בלק
פרשה נוכחית: פנחס
פרשה הבאה: מטות
 


יראת אלוהים

הרב אלישע וישליצקי

פרשה ונפש בחבלי משיח
שיחות הרב אלישע וישליצקי שליט"א לפרשת השבוע
יראת אלוהים
שיחה לפרשת שמות התשע"ז
בפרשת שמות התורה מספרת על גזרת המלכות המצרית שמכוונת למיילדות העבריות - "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם, אִם בֵּן הוּא - וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִוא - וָחָיָה" (א, טז).
ואז מופיע ביטוי שקשור על פניו לעולם רוחני - "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ-לֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שם, יז).
מה משמעות אותה יראת אלוקים המתוארת בפסוק? לפי פירוש אחד בדברי חז"ל - (שמות רבה פרשה א): "ותיראן המילדות, קשטו עצמן למעשה זקנן, זה אברהם כמה שהקב"ה מעיד עליו (בראשית כב) כי עתה ידעתי כי ירא א-להים וגו'..."
קישטו עצמן למעשה זקנן - הן בחרו את מעשה זקנן, כפי שפירט המדרש, להיות נקודת האמת שלהן. הפרק שאליו מפנה המדרש הוא פרק העקידה. היה אפשר לכאורה להמשיך את המדרש ולומר "קישטו עצמן למעשה זקנן" - כלומר, במעשה העקידה יש ביטוי של מסירות נפש, וגם המיילדות מסרו את נפשן, ולכאורה היינו נשארים עקביים למה שהמדרש עצמו מביא מפרשת העקידה.
אבל מה אומר המדרש? "אמרו אברהם אבינו עליו השלום פתח לו פונדק והיה זן את העוברים ואת השבים בני אדם ערלים, ואנו לא דיינו שאין לנו להאכילן אלא להרוג אותן אנו נחייה אותן".
התחיל המדרש בפסוק בעקידת יצחק אבל המשיך בהכנסת אורחים.
מדוע מתחיל המדרש בפסוק שמדבר על העקידה, ובמקום להמשיך בעקידה הוא מדבר על הכנסת האורחים של אברהם, שלא כתוב לגביה בפירוש המושג יראת אלוקים?
אני חושב שהדור שלנו הוא דוגמה למה שקורה למושג 'יראת אלוקים' כאשר הוא איננו מובן בטהרתו ובשלמותו. מתי אומרים על מישהו שהוא ירא אלוקים? ומתי אני אומר על מישהו שהוא ירא אלוקים?
יכול להיות שלכן חז"ל, רוצים לגאול את המושג הזה. כיצד הם גואלים אותו?
אמנם נכון שפרשת הכנסת אורחים של אברהם אבינו לא כוללת את המילים המפורשות "יראת אלוקים". אבל הפרק שבו מופיעה הכנסת האורחים מתחיל בהתגלות שכינה: "וַיֵּרָ?א אֵלָיו? ד' בְּאֵלֹנֵ?י מַמְרֵ?א" (יח, א). אע"פ שזה התוכן של הפסוק - איננו יודעים מה היה בהתגלות הזו, אין פירוט.
מה שאנחנו כן יודעים שהפסוק הבא אומר: "וַיִּשָּׂ?א עֵינָיו? וַיַּ?רְא וְהִנֵּה? שְׁלֹשָׁ?ה אֲנָשִׁ?ים נִצָּבִ?ים עָלָ?יו וַיַּ?רְא וַיָּ?רָץ לִקְרָאתָם? מִפֶּ?תַח הָאֹ?הֶל וַיִּשְׁתַּ?חוּ אָֽרְצָה", כלומר קרה משהו בפסוק הראשון שגרם לנשיאת העיניים של אברהם אבינו.
כתוצאה מההתבוננות במה שראה הוא רץ לקראתם, ואמר את המילים הבאות: "אֲדֹנָ?י אִם־נָ?א מָצָ?אתִי חֵן? בְּעֵינֶ?יךָ אַל־נָ?א תַעֲבֹ?ר מֵעַ?ל עַבְדֶּֽךָ" - איך לקרוא את המילה הזו. זה שם ה' או לשון רבים לאדונים?
על כך דורשת הגמרא (שבת דף קכז ע"א): "אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב ויאמר (ה') אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו'". הגמרא מפרשת את המילה א-דני בתור שם ה'.
אמר רבנו הרצי"ה - איך אפשר להבין משפט כזה בגמרא? וענה שלא כתוב בגמרא "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה", אלא המ"ם היא מ"ם היחס; כלומר, מתוך הקבלת פני שכינה יש ערך גדול להכנסת אורחים.
הפסוק הראשון מתאר גילוי שכינה, ולא נאמר לנו מהו תוכן הגילוי. לאברהם ברור שתוכן הגילוי הוא "לך תכניס אורחים". האם מישהו היום מסוגל להגיד את המשוואה הזו "ה' התגלה אליי ואמר לי תכניס אורחים". האם זה נכנס במושג של 'גילוי שכינה' היום?
גילוי שכינה ויראת אלוקים לא נמדדים אפוא בהתנהגות החיצונית אלא בהבנת רצון ה' במובן העמוק והפנימי. הקב"ה דוחף אותנו, ואם נהיה קשובים נבין היטב למה הוא דוחף אותנו ומה נדרש מאתנו.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: