מט”טו וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד:
וירא מנחה כי טוב. רָאָה לְחֶלְקוֹ אֶרֶץ מְבֹרֶכֶת וְטוֹבָה לְהוֹצִיא פֵרוֹת:
ב
ויט שכמו לסבול עֹל תּוֹרָה:
ג
ויהי. לְכָל אֶחָיו יִשְׂרָאֵל:
ד
למס עובד. לִפְסֹק לָהֶם הוֹרָאוֹת שֶׁל תּוֹרָה וְסִדְרֵי עִבּוּרִין” שֶׁנֶּאֱמַר וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל … וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגְּמוֹ בְּפָנִים אֲחֵרִים” ויט שכמו לסבול מִלְחָמוֹת וְלִכְבֹּשׁ מְחוֹזוֹת” שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים עַל הַסְּפָר” ויהי הָאוֹיֵב כָּבוּשׁ תַּחְתָּיו למס עובד:
ראוי לעמוד מעט על מחלוקת רש”י ואונקלוס בפירוש מילות התורה “ויט שכמו לסבול” לפי רש”י מכוון על שקידת התורה” ואילו “ויהי למס עובד” על הוצאת פסקיה” הוראותיה וסדרי עיבורין לדעת מה יעשה ישראל. ואונקלוס פירש “ויט שכמו לסבול” על עול מלחמה וכיבוש מחוזות עד שהכניעו אויביהם והיו להם למס עובד. ונראה שתוכן פירושים אלו כולם הם תולדות נאמנות מברכת אהבתה ושקידתה של תורה שנפלו בחלקם של בני שבט יששכר;
“וירא מנוחה כי טוב” היינו כשראה ברכת ארצו ושִפְעה” נטל יתרונות אלה ועשאן כלים להרבות חשק התורה ושקידתה” ולא היו אצלו בבחינת “עושר השמור לבעליו לרעתו” כי מי שאין רצונו תקיף באהבת התורה ושקידתה” יתרון החומר ימשכהו לרפות ידיו מן התורה ו”שִפְחה תִירֹש גבירתה” ולא יוכל לעשות את החומר ככלי להרבות אורה של תורה. אבל לא כן יששכר” ככל שהרבה לו החומר ברכתו ושפעו כך גברה אצלו חיבת התורה יותר ויותר. ולפי מידת גבורת שקידתה של תורה כן גילתה לפניו “בית סתריה” והכניסה אותו להיכלותיה הפנימיים ואל “ערש אהבתה” עד שעלה בידי שבט זה להוציא ל”אור עולם” פסקיה והוראותיה לעם כולו” גם הוראות כלליות ואפילו הפרטיות יותר” איש איש לפי עניינו. ויתרה מזו” עוד השכילו בחכמת העיבור וסדריו שהיא חוכמה עילאית ומתֵי מעט ישכילו בה ותיכנס בלב האדם רק אחרי העמל היותר עמוק בתורה. וצא ולמד מהלכות העיבור ברמב”ם שהן כמת מצווה כמעט שמעטים קרבים לד’ אמותיהן של הלכות אלה.
ואונקלוס עוד הגדיל לפאר ערך שקידת תורת יששכר ותולדותיה וקבע שלא רק שבאו ממנה להשגות נפלאות של פסקי תורה וסדרי עיבורין אלא עשו חיל במלחמה והכניעו המתנגדים לקדושת ישראל” וידעו לרתום כוח עבודתם לטובת הקדושה שזה עניין “ויהי למס עובד” כי כשמתגלה מאורה הפנימי של תורה על ידי שקידתה” שב הכל לשורשו והמתנגדים נמתקים בשורשם ועוד מוסיפים כוח בקדושה כמשפטה של החלבנה שאף שריחה רע בפני עצמה אבל כשהיא בכלל הסממנים לא רק שקהה ריחה הרע אלה היא משבחת ומוציאה לפועל איכויות נסתרות החבויות בשאר הסממנים.
