ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: תצוה
פרשה נוכחית: כי תשא
פרשה הבאה: ויקהל, שקלים
 


חבר בהקפאה

הרב ליאור אנגלמן

כשהייתי ילד, הייתי מנוי בספרייה העירונית, אבל היתה תקופה שבה מאסתי בקריאה, פניתי אל הספרנית וביקשתי לבטל את המנוי, הספרנית הכירה לי מושג חדש, "הקפאת מנוי", והסבירה שלא כדאי לבטל, עדיף להיות חבר בהקפאה. לא משלמים. לא מחליפים ספרים. אבל ברגע שחוזרים לא צריך להתחיל מחדש, מספר המנוי שמור לך. אתה עדיין חבר. מצא חן בעיניי. הקפאתי. היא יכלה להטיח בי שמה פתאום, איך ילד שלא קורא ספרים מעז להגדיר את עצמו מנוי בספרייה, היא היתה יכולה להכריח אותי לבחור צד, קורא או לא קורא? אבל אולי בזכותה חזרתי לקרוא.
נדמה לי שזה ההבדל בין בתי כנסת אשכנזים מסוימים לאלו הספרדים, בבתי כנסת ספרדים יש מקום גם למי שמגיע רק ביום כיפור, גם למי שמגיע רק בערב שבת ומתפלל שקבוצתו תנצח במשחק שיתקיים למחרת. ולכן גם המסורתי יוכל להמשיך להיות חבר, בהקפאה, ולהפשיר לפרקים, וכשישמע את הרב דורש יאזין לו ויוכל להודות שאחיו שלומד בכולל בוחר נכון ממנו, אבל הוא, קשה לו בינתיים, והוא בוחר לא טוב, אבל רק בינתיים, עד שיתחזק, ואם לא הוא, אז בנו או נכדו, מי יודע, הוא מכל מקום לא סוגר את הדלת, וגם חברי קהילתו לא נועלים בעדו. באותם בתי כנסת האשכנזים זה אחרת, שם נהוג להגדיר, הלנו אתה אם לצרינו? דתי או חילוני? בפנים או בחוץ? אין מסורתי, הכול או לא כלום.
יש לכך שורשים היסטוריים- בארצות אירופה איימה הרפורמה על היהדות האמונית, וטשטוש הגבולות היה מסוכן, לא היתה ברירה אלא להגדיר הכול בקווים ברורים. אבל לחידוד סכין ההגדרות היה מחיר. כשזה הכול או לא כלום זה הרבה פעמים לא כלום.
פעם השתמשו בביטוי "עד שהילדים יסיימו את הקולג'" כעקיצה לישראלים שעזבו את הארץ 'רק לכמה שנים', כאלה שאחרי שנים בחו"ל עדיין מסבירים לכל השואלים שבאמת לא עזבו, עוד מעט והם חוזרים, רק עד שהילדים יסיימו את הקולג', הנכדים, או הנינים. הלעג הזה נועד לזרז את אותם אנשים להיות כנים ולהודות באמת, הם נשברו, הם יורדים.
לפעמים זה חשוב, להציב לאדם מראה מול עצמו, שיתבונן בה ויודה בחולשותיו, שיפסיק להשלות את עצמו שהכול בסדר, אחרת איך יתקן. אבל הרבה פעמים, כך נדמה לי, המראה הזאת מסוכנת מאד. אני מעדיף עשרת מונים משפחה ישראלית שתצא מן הארץ, ותאמר לעצמה, לילדיה ולנכדיה, שמדובר רק בכמה שנים על פני משפחה שתצהיר לעצמה ולאחרים כי בחרה לוותר על ארץ ישראל. טוב פי כמה שיתעקשו שהם באמת ישראלים גם אם הם כבר כמה דורות מחכים לסיום הקולג', שיידעו שרק בשל צוק העתים וצורך השעה, בינתיים, רק בינתיים, הם שם, עד שירווח להם ויחזרו.
והשורש לזה כמדומני מצוי בבני ישראל היורדים מצרימה לראשונה, "לגור בארץ באנו", הם אומרים לפרעה, "מלמד שלא ירד יעקב להשתקע", אנחנו אומרים בהגדה של פסח, אבל כשירדו אבותינו למצרים הם כבר הבינו שברית בין הבתרים נושפת בעורפיהם, כבר התגלה ה' ליעקב במראות הלילה ובישר לו על הגלות החשוכה כלילה. אבל לא משנה כמה זמן נהיה שם, חשובה התודעה, לא באנו להשתקע שם, באנו להתגורר, להיות גרים. באמת אנחנו אזרחי ארץ ישראל בהקפאה. ובמצרים? שם אנחנו רק עד שיסיימו הילדים את הקולג' או את הפירמידות, מה שיסתיים ראשון.



מאמרים נוספים מעלון פרשת ויגש תשע"ט:
בעבותות של אהבה - הרב דב ביגון
סמיכה לרבנות לאשה?! - הרב שלמה אבינר
התפייסות - הרב יורם אליהו
תורה ומלכות - הרב דוד לנדאו
שיר לכנס הבוגרים - הרב יואב מלכא
אם כנים אתם - הרב אלישע וישליצקי
לב הפרשה - פרשת ויגש - הרב חגי לונדין

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: