אדם מתיישב באוטובוס ומתפלל: הלוואי שאף אחד לא ישב לידי. אנא ה’! ובאמת איש לא התיישב לידו בדרך נס לאורך הנסיעה כולה.
נאנח האיש והרהר: ” אוף… מה לא בסדר אצלי שאף אחד לא התיישב לידי?”
לעיתים מבקש האדם איזו לבדיות כדי שיוכל להגיע לאיזון הראוי בין צרכיו הפרטיים לבין יחסו לכלל הסובב אותו” וטוב הדבר ויפה בעִתו. אבל אסור שצורך דחוף זה של ההתבודדות יפגום את הרגש הטוב כלפי הבריות לחושבם כמסיגי גבול טורדניים ובלתי רצויים” עד כדי המידה שהוא נושא תפילה להרחיקם מעליו: “הלוואי שאף אחד לא ישב לידי”. כי בזה הוא כופה על עצמו בדידות עמוקה ומרגיל את עצמו לשנאת הבריות – דבר שנפשו לא תניחהו לגוזרו עליה ותעורר עליו חימה ומחאה עצומה של אי נוחות” עצבות בולטת והרגשה עזה של פחיתות ערך: “אוף מה לא בסדר אצלי שאף אחד לא התיישב לידי?!” ולא ידע כי מן השמים מעוררים אותו שלא להפריז על מידת ההתבודדות כי אם יעשה כן באמת יסורו ממנו הבריות ו”יהיה מושבו בדד מחוץ למחנה” בלא דורש ומבקש” כמצורע שהכל מתרחקים מעליו כיוון שפרע את סדרי החברה הראויים ודיבר בגנות חברו.
ופעמים רבות יארע שאדם שח ועצוב כשאין הסביבה נוטה לו חסד ורק מתי מעט מבקשים קירבתו . יבקש נא אחר הסיבה וימצאנה לא פעם בעובדה שהוא הוא שקדם וקלקל רגשותיו כלפי הזולת” נאטם בפניו ו”טמא טמא יקרא” (וברש”י: “משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו”)
כי צרעתו זורחת על מצחו במידה מספקת שירגישו בכך הבריות ויסורו מעליו. כי “כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם”.
