אלון / יא

בעוד אני יושב בחדרי” מרותק לספר התנ”ך” אני נאבק בקולם של ‘מבקרי המקרא’ החוברים לקול שכלי השואל ומקשה בלי הרף על הכתוב… אני מותש ורוצה לברוח למקום ‘הנורמלי והנוח.’.. אך אז אני חש שוב את הד קולה המופלא של האמונה שהחלה להשתרש בי” המאפיל על הקולות האחרים וכאילו קוראת לי אל חיקה… וכך בעודי מיטלטל אנה ואנה” נכנס לחדר אבי. הוא נראה לי די מבוהל שמא אשנה את דרכי בחיים” כאילו חושש לאבד אותי… “אלון”” הוא פותח בהיסוס “בא נחשוב ביחד על מה שאתה עובר… אנחנו צריכים להיות ריאליים” לא לאבד את השכל”… “ריאליים?” אני שואל. “למה בדיוק אתה מתכוון?” והוא ממשיך “באמת אינני מבין מה חסר לך? האם החסרנו ממך משהו” אמך ואני?” “לא אבא” ודאי שלא” אבל זה לא קשור” זה משהו הרבה יותר גדול ממני…”. “אז תגיד לי מה בעצם חסר לך” הוא מתעקש. איך אני אסביר לו” שעם כל מה שהם מעניקים לי ושבאמת לא חסר לי דבר” אני חש ריקנות מאיימת שאין לה שום כיוון! ריקנות שמשביתה את מנוחתי” שנוטלת משמעות מכל מה שאני עושה.
ואז הוא משנה כיוון “תראה אילו חיים יש לנו” הכל יש לנו כאן” חשבת איך חיו היהודים פעם? כמה צרות עברו. שם הם היו צריכים את א-להים” אבל היום???” זה מקפיץ אותי” כי המסקנה לי הפוכה” “דווקא המציאות שלנו כאן היום היא היא הנותנת! נכון אבא” פעם ליהודים היו צרות צרורות והיום אנחנו פה ממש מרכז העולם” אז תגיד לי אבא האם אפשר להתעלם מזה שזאת יד אלקים?!” אבי מביט בי מופתע ומרים את קולו: “על מה אתה מדבר? הרי אתה יודע שסבא וסבתא שהיו עשירים” וכל הדור ההוא עזבו הכול בחו”ל” ובאו לפה ליישב את הארץ” וכמה סבלו… כן”” הוא מדגיש באוזני – “והם לא היו דתיים! אז מה הקשר לא-להים? נו באמת אלון” תהיה ריאלי!!!” ” אני מתפלא עליו” “אבא” זה בדיוק הקשר! מה באמת הניע אותם לעזוב הכל ולבוא דווקא לארץ ישראל שגבתה מהם מחיר יקר כל כך? זה נראה לך ריאלי??”… אבי יצא וסגר את הדלת בדרמטיות אך נכנס שוב כעבור רגע. הוא חייב לסיים “אתה באמת רוצה להיראות כמו ה’דוסים’ האלה שדבוק להם חיוך נצחי על הפנים…” אני מביט בו. הוא באמת חושב שהשתבשה עלי דעתי” אך הוא מנסה לעודד אותי “אני מאמין שתשוב להיות מה שאתה”. מחייך ומוסיף קריצה רבת משמעות… בעיניו.
מחר אפגוש סוף סוף את הרב” שייתן לי תשובות ‘ריאליות’ למצבי.
אך משהו נפלא ומוזר קרה לי עד שעשיתי את דרכי אל הרב בבית המדרש” השאלות שעוד התחבטתי בהן תחילה” כבר אינן נוגעות בי” נתפוגגו מאליהן” ואני עומד לפתע במקום אחר לגמרי. אני נושא את עיני למעלה וחש בתוכי מין תשוקה עזה שאינני יכול לעמוד על פשרה” אינני זקוק לשום תשובה ‘ריאלית’ כדי להרגיש בוודאות את התחושה הנפלאה הזאת” שה’ מצוי כאן… וכך אני מגיע בהתרגשות אל הרב שלא ראיתי זמן רב…