בפרשתנו” אחרי שמשה רבינו משביע את עם ישראל על קיום המצוות” הוא מחליט לתת נאום תוכחות עם אמירות קשות מאוד לכלל ישראל אם לא ישמרו את המצוות. והשאלה המתבקשת היא מה רואה משה רבינו מעט ימים לפני מותו לחזור על טקס שקרה כמה שנים קודם לכן בפרשת בחוקותי? שם היו אמירות קשות מאוד מצד הקב”ה לעם ישראל במקרה שלא יקיימו את המצוות. אנחנו רגילים בעולמנו שגם אם ‘לא הלך’ כל כך טוב בפגישה” לפחות נפרדים יפה. ומדוע משה רבינו בוחר בצורת פרידה כזו?
כדי להבין את זה צריך להיזכר במקום אחר שקרה בו מקרה דומה” בפרשת יתרו במעמד הר סיני (שמות כ’ טז). לאחר עשרת הדיברות אומרים בני ישראל למשה “דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו הא-ל פן נמות”. כלומר” ישראל אומרים: קשה לנו” אנחנו מפחדים לשמוע את הקב”ה ומפחדים לאכזב אותו. משה חושש שמא הם אינם רוצים להתאמץ בקיום המצוות (רש”י דברים ה) אבל ה’ אומר לו “היטיבו כל אשר דיברו. מִֽי־יִתֵּ?ן וְהָיָה? לְבָבָ?ם זֶ?ה לָהֶ?ם לְיִרְאָ?ה אֹתִ?י וְלִשְׁמֹ?ר אֶת־כָּל־מִצְוֹתַ?י כָּל־הַיָּמִ?ים לְמַ?עַן יִיטַ?ב לָהֶ?ם וְלִבְנֵיהֶ?ם לְעֹלָֽם” (דברים ה כד-כה).
ממעמד זה ניתן לענות על השאלה ששאלנו ולומר שמשה רבינו אומר את פרשת “הקללות” כדי להוכיח לעם ישראל ולקב”ה שעם ישראל לא התעצל באותו מעמד של מתן תורה” אלא באמת הם פחדו מהקב”ה ולא יכלו להכיל את העובדה שהקב”ה מדבר איתם ישירות (דרך משה ששכינה מדברת מגרונו). דבר זה מוכח ממה שכתוב בהלכה (שולחן ערוך או”ח תכ”ח ו) ” קללות שבתורת כהנים (בפרשת בחוקותי) אין מפסיקין בהם אלא אחד קורא כולם ומתחילין בפסוקים שלפניהם ומסיים בפסוקים שלאחריהם”; מדוע תיקנו חז”ל שאין מפסיקין בהם? כיוון שהיו כאלו שרצו להפסיק בהן או שכלל לא רצו לקרוא בתורה בגלל הקושי שלהם לשמוע תוכחות מפי ה’! “אבל קללות שבמשנה תורה (בפרשתנו) יכולין להפסיק בהם” ואף על פי כן נהגו שלא להפסיק בהם” כלומר” בקללות שנאמרו מפי משה רבינו כן התירו לחלק” ובכל זאת אף אחד אינו מחלק” ומדוע? מכיוון שזה משה רבינו ולא הקב”ה.
כלומר אפשר להבין מכל הנ”ל את הקשר המיוחד של עם ישראל למשה רבינו שהם אוהבים את התוכחה שלו. ומה אם כן ניתן ללמוד מכך? שבכל הדורות שאחרי משה – כאשר יש צדיק אמיתי” שמחובר לעם ישראל – כמו משה רבינו שהולך איתם במדבר 40 שנה ומוותר על שמו בשבילם ומוסר נפשו עליהם! – עם ישראל אוהב את תוכחתו ושמח לקבלה..
שבת שלום ומבורך!!