שרונה התקשרה אלי וביקשה להיפגש בהקדם. פיניתי עבורה זמן ביום שלמחרת. היא נכנסה בארשת פנים רצינית” התיישבה ואמרה:
שלום לך.
קראתי את המאמר על גבי” הבחור הרווק. אני מודה לך שנתת לו שם. כי בדרך כלל” כשרואים רווקים ורווקות” שמם הפרטי נמחק ובמקומו הם מכונים “הרווק” או “הרווקה מהאולפנא/ מהמדרשה…”.
אז באתי אליך מבלי לומר לך שאני רווקה” כי זה לא השם הנרדף שלי.
לא באתי אלייך כדי לקבל טיפול” כי אני לא צריכה טיפול! אני מבקשת לשנות מבט חברתי בנושא הרווקות” באמצעות המאמרים שלך. חשוב שתכתבי” שיש רווקים ורווקות שלא זקוקים לטיפול” בדיוק כמו שלא כל הנשואים והנשואות זקוקים לטיפול” גם אם ישנם קשיים. אנחנו לא מתוסבכים” מפונקים”שרוטים” בררנים” גאוותנים” או חסרי מחויבות ואחריות וכו’.
מה לא אומרים עלינו כל “המסודרים והמסודרות” למיניהם? כאילו שהם התחתנו מתוך בשלות” בגרות” אחריות” ענווה” הבנה” תקשורת זוגית וכו’ .
נכון שיש כמו בכל חברה כאלה הזקוקים לטיפול” בדיוק כמו שנשואים זקוקים לטיפול ויש הרבה כאלה ומי כמוך יודעת” טוב יותר ממני.
“אני מקשיבה לך” אמרתי . “אני רואה שאת מלאה כעס על “הנשואים המסודרים האלה…”
” נכון. הם חושבים שהם החכמים והמנוסים ויש להם הרבה מה ללמד אותנו. כשהם פוגשים אותנו” הם נותנים לנו להרגיש שאם אנחנו לא נשואים אז משהו פגום ולא תקין אצלנו. אני רואה זוגות שיש לי הרבה מה ללמד אותם.
אנשים “טובים” מעירים לנו” שיש כאלה בינינו שמבזבזים את חייהם ב”ביצה”. מה הם רוצים? שנגור עם ההורים? שנהיה בודדים? אני לא מעוניינת להתנצל או להסביר” אבל הגיוני” שגם דרך “הביצה” אנחנו מנסים למצוא זוגיות”. אף אחד מאיתנו לא רוצה להישאר בבדידות הזאת. גם אנחנו רוצים אהבה זוגית ולהקים משפחה כמו כולם.
עוד דבר חשוב אני רוצה שתכתבי ” שבדרך כלל הכאב שלנו – הבנות” גדול יותר משל הבנים.
(שמת לב שלא אמרתי ל”רווקות” או ל”רווקים” אלא ל”בנות” ול”בנים”?)
כשלמדנו באולפנא” היו לנו חברות טובות” חברות בלב ונפש. אני שומעת מחברות רבות” שלאחר החתונה” הן שוכחות את חברותיהן. חודשים ארוכים לא שמעתי מחברה טובה שלי” לא קיבלתי ממנה שיחת טלפון ואפילו לא הודעה. היא מחקה אותי. התקשרתי אליה ולא נעניתי. לקראת החתונה שלה” עזרתי לה בהמון דברים ואח”כ” כאילו “הכושי עשה את שלו…” .
לפני חודש” היא שלחה לי הודעה” שהיא רוצה שניפגש. לשאלתי” מה קרה שהיא נזכרה בי?! ענתה לי” שקשה לה והיא צריכה אותי. עכשיו את מבינה את הכעס שלי??
דבר נוסף” אנחנו מקבלים הצעות” ממש לא לעניין. כשאנחנו אומרות שזה לא מתאים” הם “החכמים”” “מסבירים” עד כמה אנחנו טועים. דעתנו האישית כלל לא מעניינת אותם.
לא נתחתן בכל מחיר” העיקר כדי לא להיות רווקים. יש לנו צרכים אישיים ושיקולי דעת שהשדכנים למיניהם” לא יכולים לדעת במקומנו.
ישנו גם ביטוי מאד מעליב ששגור בפי החברה: “שוק הרווקים והרווקות”. כאילו הפכו אותנו לחפצים מהשוק והערך שלנו נמדד בעיניהם” בהתאם”.
הקשבתי לשטף המילים ולתחושת העלבון הצורב שעלתה מתוך דבריה.
היא ביקשה להדגיש שהיא “שופר” של חברים וחברות רבים. גם של הרווקות הצעירות” שחברותיהן נישאו וגם של אלה” שעברו את הגיל “המקובל”.
היא ביקשה להדגיש” שהמחאה” היא על האווירה הכללית בחברה ולא כלפי אלה שמאמינים ובוטחים בהם.
הבטחתי לה שאכתוב. נראה לי” שגם ההבטחה וגם ההקשבה והאמפתיה שלי כלפיה” הרגיעו אותה במידת מה. כשקמה ללכת” פנתה אלי ואמרה: “גם אם אנחנו לא מושלמים” שנזכה לגאולה פרטית של כל אחד ואחת מאיתנו”. כשליוויתי אותה הוספתי” שהרווקים והנשואים כאחד” משתלמים לאורך כל החיים.
הודיתי לשרון על השיתוף הישיר והוספתי:” נתפלל שהגאולה הפרטית בנישואין” תביא את הגאולה הכללית” לזוגיות של כולנו עם הקב”ה”.
איש אחד הלך לישון את שנת לילו ונפטר בשנתו.
שאלו החוקרים את אשתו:
“האם הבחנת בדבר מה חריג במהלך ליל פטירתו?”
“לא!” השיבה האשה נחרצות
“את בטוחה”? נשאלה שוב
“נו אם אתם כבר שואלים נזכרתי בפרט קטן. בלילה הוא העיר אותי ואמר לי: ” מַמִי” לא טוב לי!”
אז אמרתי לו:
“ולמי כן טוב” ונרדמתי תיכף!!
לא פעם שומעים את קול אנחתו של הזולת על רוע מצבו מבלי שנבין שזעקתו זו ייחודית היא” יוצאת מליבו שותת “דם הנפש” ומעידה שאולי כבר כשל כוח סבלו וכפסע בינו לבין המוות” מיתת הגוף” הנפש או הרוח… חלילה. אבל קהות חושים והרגל רע גורמים לעיתים לסווג ולשייך אנחותיו אלה כחלק מבליל האנחות השגרתיות” שאינן כי אם תלונה טבעית ושכיחה על כללות קושי החיים ועמלם” אם כי גם על אלה ראוי “שאיש לרעהו יאמר חזק”!! כי טובים השניים מן האחד שאם יפול האחד השני יקימנו. אבל כבר לימדנו נחום איש גמזו על בשרו ממש מה אירע כשאיחר מזונותיו לעני רגע קט ומת העני” ומרוב צערו של חסיד זה על הדבר התפלל שיענישוהו מן השמים על כך” ולקה בכל גופו ומתקו לו ייסוריו כמלח הממתק את הבשר. על כן ראויה הרגישות וההבחנה לטיב אנחתו של אדם: אם ב”שנת לילו” היא בוקעת או בשגרת חייו כשהוא מתהלך על בוריו והולך לעסקיו. והבחנה זו תועיל לנו לדעת את מידת הדחיפות הדרושה להושיט לזולת את עזרתנו. אבל אם שוועת בני האדם עולה השמימה וקרובה היא ל”יציאת נשמה” ואין איש שם על הלב ורק מפטיר “וכי למי טוב” הנהגה כזו כבר נכנסת בגדר של רפיון תכונת החמלה וטשטוש צלם אנוש. גַּם תנין [תַּנִּים] חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כי ענים [כַּיְעֵנִים] בַּמִּדְבָּר.
