פרקי תשובה – פרק ח’ / אלון

אכן” ניסיתי להשתחרר מקולותיה הפנימיים של נשמתי שלא תאמו את אורח חיי” את תפיסותי שעוצבו בביתי” בלימודי ובקרב חברי הרבים. ואני כאן מטייל ברחבי אירופה” מנסה בכל כוחי ליהנות מכל רגע” אם כי לא בהצלחה רבה… אנו ממשיכים בטיולנו ומגיעים לגרמניה” אל האוניברסיטה בהיידלברג הקסומה” מטיילים ברחבי הארץ ומתפעלים מן הסדר המופתי” מן הנימוס של המקומיים ומן העובדה שמכאן יצאו ניטשה וקאנט שאותם ‘חרשנו’ השנה בלימודינו” ובאך ובטהובן שעליהם התענגנו בערבים… ואז אנו מגיעים בלי תכנון מוקדם לפולין” למחנה אושוויץ שהקימו הגרמנים לאחר כיבושה.
כל מה שחווינו את זכר השואה בארץ היה כאין ואפס לעומת הזעזוע שחטפנו חברי ואני לנוכח המראות הממשיים! ובעוד אנו סובבים המומים בתוך מחנה ההשמדה” החלו לצוף השאלות המוכרות” והן מנקרות בראשי” וביתר-שאת כשחברי מטיחים בי כשמחים לאידי: נו” אז מה יש לך להגיד? איפה כאן א-להים שמצאת?… ובעוד השאלות האלו מתעצמות” עולים פתאום מתוכי קולות אחרים. אני נזכר במשפט שאמר לי הרב במוצאי תשעה באב “משנחרב בית המקדש” אין חיים לישראל”” ואני מתחיל להיזכר בכל שיעורי ההסטוריה” באלפיים שנים של רדיפות” גירושים” ושחיטות של יהודים בכל מקום! כמה מתבקשת השאלה איפה היה אז אלקים” אבל לפתע מזדקרת לנגד עיני מציאות אחרת. ארצנו הקטנה שפתאום ממלאה את לבי בחום עז ומשתקפת בממדים עצומים עד שאני מבין שאין כאן שום שאלה… ופתאום אני מתחיל לבכות. מביט אל חברי ומבחין גם בדמעות בעיניהם. הם לא יבינו… האין כאן מעשה אלקים? מעם מפוזר ומפורד שכמעט נשמד” לעם מלוכד עצום וחכם?! יהודים מפה ומשם ברחבי העולם בלי כל קשר ביניהם” נפגשים בארץ ישראל” עם אותה שפה מקורית” עם אותה מסורת” שמייצג הרב שעשיתי לי… ופתאום עולה לעומתו העם הגרמני” ובלהט אני פונה לחברי: אני שואל אתכם שאלה אחרת” גרמניה” שכל כך התפעלנו ממנה עכשיו” שהוציאה מתוכה כל כך הרבה אנשי רוח” איך ייתכן שעשתה מעשי שטן כאלו?! אני מביט עליהם והם שותקים. אז אני ממשיך ומתלהט: האם אפשר עוד להאמין בתרבות כזאת שהוציאה מתוכה גאונים” פילוסופים” והוגים נערצים והגיעה למדרגה של תת אדם?! נו” מה על זה יש לכם לומר? … אך הם לא איתי. הם עכשיו כאן. במעשי הזוועה” בסבל של היהודים ובשאלה הנוקבת על נוכחותו של א-להים…
אני נזכר ששאלו פעם ניצול שואה מה יש לו לומר” אז אמר: אני מודה לאלקים שאני בצד הנכון… ואני תוהה מהו ‘הצד הנכון’? ואז אני נזכר בסיפורים על יהודים בפרעות” בשחיטות” באינקוויזיציה” שלא היו מוכנים להמיר את דתם ועלו על המוקד בשלוות נפש כמשוכנעים שהם ב’צד הנכון’. ופה” באושוויץ” אני פתאום מבין שיש ‘צד נכון’ שעדיין אינני יודע אל נכון במה הוא נכון…
האם אין אלו שוב קולות מנשמתי שאינה מוותרת על עצמה? ויתרה מזו” עוד מעלה אותי למקום שבו ראיתי פתאום איך הדברים הקשים נראים אחרת” ממבט-על” של משהו טמיר ששזור בכל ה’הרפתקאות’ שהעם שלנו עבר” שעובר עתה ואולי גם יעבור… אני מתחיל להבין מדוע שילח אותי הרב מעל פניו” שאחוש בעליל את נשמתי. וזה עתה גיליתי בה פן נוסף” שהיא” כלומר אני” חלק ממשהו ענק ונצחי שאצטרך לתהות על קנקנו…