עקיבא ניחמתנו

על פי התורה” כיצד יתייחס האדם מבחינה נפשית לאירוע מצער? בשו”ע נפסק “לעולם יהא אדם רגיל לומר: ‘כל דעביד רחמנא – לטב עביד'”” ” כלומר כל מה שה’ עושה הכל לטובה. ויש לשאול מה עניין זה לשו”ע שהוא ספר הלכה ואיננו ספר אמונה או מידות” ומדוע פוסק שעל האדם להיות רגיל לומר דבר זה לעולם? שהרי אם תאמר אמירה זו בצורה פשטנית הכופה עצמה על עולם הרגש ובלי הבנה” מה הרווחנו?
בגמרא (ברכות ס) ישנו סיפור שכמעט כל ילד מכיר” אך מצד האמת הוא עמוק ודורש מהאדם קומה רוחנית. מסופר שם שרבי עקיבא היה מהלך בדרך” וביקש סמוך לערב מקום ללון בעיר” אך לא נתנו לו. אמר: כל מה שה’ עושה הכל לטובה” והלך ולן בשדה סמוך לעיר. היו לו תרנגול” חמור ונר” באה רוח כיבתה את הנר” בא חתול אכל את התרנגול” בא אריה ואכל את החמור. אמר: כל שה’ עושה לטובה. בו בלילה בא צבא גויים ולקח בשבי את בני העיר הסמוכה. אמר ר’ עקיבא” לא אמרתי לכם שכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה?
הרבה עומק נפשי ואמוני אפשר ללמוד מכל שלב בסיפור זה. רבי עקיבא אינו מתייחס לבני העיר שנמנעו מלארחו כאל ישות עצמאית” אלא כחלק מרצון ה’. הוא מחבר את המציאות לשורשה” משלים עם סדרי ההשגחה ולא נלחם בהם. קל לאדם לומר ‘הכל לטובה'” במצבים שאינם נוגעים אליו. גדולתו של רבי עקיבא בזה שוודאי לו שכך הוא” גם בשעה שיושב בחושך בסביבה עם אריות” מחוסר כל. אע”פ שאינו רואה לאן הדברים מתקדמים ומה תכליתם” בכל זאת כך אומר. אין בלבו קושיות על ההנהגה הא-לוהית” והוא איננו מתמרמר או מתאכזב בקרבו” אלא חי בהפנמה שאין שליט מבלעדי ה'” ואין עוד מלבדו. מתוך עבודה פנימית חי ר’ עקיבא בבהירות שהכל מה’ וזו הסיבה שלעולם הכל לטובה” גם כאשר ההתרחשות אינה לפי תכנוננו.
כל מידותיו של הקב”ה מידה כנגד מידה ” ובמידה שאדם מודד מודדים לו. ר’ עקיבא זכה לראות בחוש” כיצד כל תלאותיו היו לטובה” מאחר שנתן אמון בהשגחה הא-לוהית. לכן השו”ע מדריך שעל האדם להיות רגיל לומר: “כל דעביד רחמנא – לטב עביד”. אדם שסובר שהכל מקרה כך תהא ההנהגה הא-לוהית לעומתו” וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וגו'” .
לכתחילה” על האדם לעשות ככל יכולתו להטות את מצבו ומצב העולם לטוב” ולא לומר הכל ממילא לטובה” ולכן לא אנקוף אצבע. הדרכה זו נאמרת בדיעבד” על מצבים שאין ביד האדם לשנות” אולם נכונה היא גם במצבים הקשים ביותר. אפילו על חורבן בית המקדש מסתכל רבי עקיבא מתוך מבט כללי . במבט נקודתי” ודאי ראוי לבכות על החורבן” ואכן רבן גמליאל” ר’ אלעזר בן עזריה ור’ יהושע בוכים בשעה ששועל יוצא מבית קדשי הקדשים לנגד עיניהם. אך ר’ עקיבא סוקר את המאורעות ממגדל רוחני בעיניים של נצח” וצוחק. הרע” הוא רק כשמתבוננים עליו מצד עצמו” אך בחשבון הכולל” הוא מכשיר את הופעת הטובה השלמה. חורבן הבית השני הוא עצמו מביא לבניין הבית השלישי. ובלשון הזו אמרו לו: “עקיבא ניחמתנו” עקיבא ניחמתנו”.
“בשעה שהוציאו את ר’ עקיבא להריגה זמן ק”ש היה” והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל” והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו” עד כאן. אמר להם: “כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ‘בכל נפשך'” אפילו נוטל את נשמתך! אמרתי” מתי יבוא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך ב’אחד’ עד שיצתה נשמתו באחד… יצתה בת קול ואמרה” אשריך ר”ע שאתה מזומן לחיי העוה”ב”. לא בכדי זכה ר’ עקיבא למות על קידוש ה’ בשעה שקרא קריאת שמע. האמונה שה’ אחד” היא שורש האמונה שהכל ממנו ולטובה” ואפילו נוטל את נשמתך.
ר’ עקיבא ידע” שאף אם במוות יש תחושה של סוף וחידלון” זהו חיזיון שווא. לא סוף של חיים יש כאן אלא תחילה של שלב הבא” של “חיים יותר ערים מהחיים המצומצמים של האדם בעודו במסגר חומרו” ” ו”תגבורת החיים ותעצומותם” . לכהן אסור לטמא למת” כיוון שצריך להיות שייך ברעיונותיו אל הנצח” אל האמת” אל מקום המקדש” ולא אל השקר” אבי אבות הטומאה. המוות הוא שלב בדרך – אל חיי הנצח של תחיית המתים. לכן “בְּתוֹרָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר מָצְאוּ כָּתוּב וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד” וְהִנֵּה טוֹב מוֹת.” האדם משתחרר מזוהמת הנחש האחוזה בגוף הבשר” כתוצאה מחטא אדם הראשון. זיכוך זה מאפשר לנשמת האדם לחזור לגוף זך” שאינו מכביד עוד על הנשמה” אלא מתעלה עמה בכל עילויה.