רש”י על הפרשה – בהעלותך

הרב יואב מלכא
איש אחד עובר ליד שתיין שלא מפסיק לשתות מבקבוק וודקה” גם כשבקושי מצליח להחזיק את עצמו על הרגליים.
הוא שואל את השתוי: למה אתה שותה” וכי אינך רואה את מצבך החמור?
משיב לו השיכור: אני שותה כדי להטביע את הצער…
שואל האיש: ואתה מצליח?
– לא ממש” נראה לי שהוא למד לשחות! עונה לו השתוי…

השאלה היא איך ניטול את “נשמת אפו” של הצער ממרירות החיים” טרדותיהם מכאוביהם” ואחר כל זאת המוות האורב לכל בן תמותה בהגיע יומו…
עד 120!!
הנחה אחת” והיא מיוחסת לקלי הדעת “מֵבלי עולם”” תטען שתועיל לזה תגבורת כוח המדמה וסערת הרגש “ליבוי תשוקות החיים הטבעיות וסילוק השכל המפקח המציג בפיקחונו את תמונת החיים על כל מורכבותם ואינו מניח לאדם לברוח אל קרן זווית של אשליית “לחם ושעשועים”. ולמצג שווא זה תועיל השתיה שאינה “כדת של תורה” שפורעת סדרי היחס המדויק בין שכל ורגש” חיי עולם וחיי שעה “חשבון הנצח אל מול פיסות זמן ההווה. ובזה הם חושבים שניתן להטביע את היגון ו”ליטול נשמתו” ממנו עד שלא יהיה לו קיום בתוך אוקיינוס אדיה הרותחים של אשלית השתיה ותוצריה הדמיוניים וישקע במצולותיה עדי אובד. אבל עד מהרה יווכח ה”שותה השוטה” שכל יגיעו היה לריק וצרתו לא נשכחה כלל וככל שהוא חושש פן יפרוץ יגונו” צרתו מוציאה לו לשונה בבוז ואומרת לעומתו: “כן אפרוץ” עד שמגודש משאה כבר הוא אובד את עמדתו על קרקע המציאות ורגליו כושלות. ולתדהמתו הוא עוד מגלה שהמשקה שדימה להטביע בו יגונו” מצא זה” למרבה פליאתו” במשקה הארור בית גידול בו הוא משתעשע לו בין גלי הוודקה “כתינוק שובב שגלש למטה ובמי כנרת משכשך רגליו”. כי לא די שאין המשקה מבטל היגון אלא נותן לו דלק ומשנה כוח” כי תבערת הרגש והמדמה עוד מעמיקה לשותה גהינום” מצערת נשמתו ויגונו גובר “כי כשהמלאכים (הנשמה) בוכים בעולם אחר אז בעולם הזה עצוב לנו יותר” (היגון).
ואין תקנתו אלא שישוב לשאוב לו מים זכים ממעיני הישועה” מאוצרו הפנימי” מיין רקח עסיס נשמתו” נשמת התורה והמצוות” ולא יסבך עצמו בתלאות החיים המיותרות המכבידות עליו את שמחת הצמיחה” ויטבול ויטביע יגונו ב-40 סאה של עמל מבריא של לימוד תורה” קיום מצוותיה” תיקון המידות והמעשים ושב ורפא לו.

רש”י מן הפרשה / הרב יואב מלכא
פרק יא פס כז:
וַיָּרָץ הַנַּעַר” וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד” מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן” מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו–וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה כלאם”
רש”י: “כלאם – הטל עליהם צרכי צבור והם כַּלִים מאליהם” (סנהדרין יז)
דרך מקורית מצא לו יהושע בן נון משרת משה “להקיש על קנקן” טענת מנהיגותם של אלדד ומידד” להזימה ולהוכיח חולשתה ובסיסה הרעוע : “הטל עליהם צורכי ציבור והם כלים מאליהם”!!!
כי מי שאינו מוכשר דיו לעסקי הציבור” בהתנגשו עם תביעות הנהגתם” לא יוכל לסבול טורחן ומשאן ותקצר נפשו בדרך. כי ‘סִיג הפרטיות’ השרוי בנפש אינו מניח להכיל את האידאל הכללי הזה שדורש מדרגה מרוממת של “איש אשר רוח בו”” שידע להלוך כנגד כל רוח ורוח של הגוי הגדול הזה” עם ישראל. וצא ולמד ממשה רבינו” שעם כל יתרון נבואתו ושגב מדרגתו הכללית” בא לידי כעס ותלונה ו”תשש כוחו כנקבה” לא פעם. וקל וחומר אלדד ומידד. וממילא תיכף ב”הטלתה” ומגעה של התביעה הכללית עם סיגי הפרטיות שבנפשם הם “כַּלים מאליהם” כי יניקת חיותם עוד יש בה מסיגי פרטיות זו ואינם יכולים לסבול את אור הכלל ואווירו העליון הנהפך בקרבם לסם המוות” לכן עיקר קיומם “כלה מאליו” ואיננו. אבל מי שהתפתחה בו יפה השאיפה הכללית – ברצונו ברוחו ובמידותיו – אף שעדיין ימצא קושי בהנהגת הכלל אך ישמח ביגיעו זה – “לא יגע לריק ולא ילד לבהלה” ועליו ראוי לומר: “הטל עליו צרכי ציבור והוא כְּלִי מאליו” כלי מפואר להניח בו את כלל תביעותיה של משימת קודש זו של הנהגת כלל ישראל ואשרי הדור שזה מנהיגו.