ונלוו גויים רבים אל ה’

בתחילת ספר זכריה רואה הנביא חזון ובו ‘משלחת’ של סוסים ממונה מאת ה’ ‘לסייר’ ברחבי העולם ולדווח על מצבו. המדובר הוא בימי שלטון אימפריית פרס” בתחילת ימי הבית השני. בני ישראל כבר עלו לארץ ישראל על ידי כורש” אך לאחר מכן הבניין נעצר. רוב בני ישראל נותרו בגלות” ושבי בבל העומדים בארץ ישראל עמדו בדלות ובחולשה.
ובכן” המשלחת סיירה בארץ וזו תשובתה: “וַיֹּאמְרוּ הִתְהַלַּכְנוּ בָאָרֶץ וְהִנֵּה כָל הָאָרֶץ יֹשֶׁבֶת וְשֹׁקָטֶת” (א” יא). כלומר התמונה העולמית הכללית היא שבניגוד לבני ישראל הנתונים בצער” כל אומות העולם יושבות בנחת. לא נראה שצרת ישראל מפרה את שלוותן (על פי רש”י ור”י קרא).
זהו מצב קשה וכואב. עם ישראל” לב העולם” בשפלות” וכל האומות בנוחות. אל מול מצב קשה זה” עולה זעקה מאת המלאך (זכריה א” יב): “וַיַּעַן מַלְאַךְ ה’ וַיֹּאמַר ה’ צְבָאוֹת עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה”. המלאך מעורר את הבקשה לממש את קץ שבעים השנים שנאמר לירמיהו; להמשיך ולהביא את הגאולה שמהלכיה נפסקו” אל תכליתה.
המהפך
מול תביעת המלאך” הקב”ה עונה כי הדברים עומדים להשתנות – “וַיַּעַן ה’ אֶת הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים…” (יג). הנביא מבשר על מהפך: הגויים יסבלו” ואילו ציון תשוב לתפארתה – “ְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה. לָכֵן כֹּה אָמַר ה’ שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה’ צְבָאוֹת… וְנִחַם ה’ עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם” (טו-טז).
אך גם מצב זה עדיין אינו שלם. חלק מן הבעיה במצב העולם שעליו דיווחה המשלחת לעיל” הוא התנתקות הגויים מישראל שאמורים להיות מרכז העולם. על כן הבשורה על רפואת צרות ישראל אינה שלמה” כל עוד לא יכירו העמים במרכזיות ישראל.
ובאמת בהמשך” עולה הנבואה קומה נוספת. בפרק ב” בתחילת הפטרת בהעלותך” מודיע הקב”ה כי ישראל ישובו למקומם הטבעי בתור לב העולם. כל הגויים ינהרו לזכות לאור השרוי בישראל. רק אז ניתן יהיה לדבר על שמחה שלמה – “רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה’. וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה’ בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה’ צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ”.