וידבר ה אל משה אחרי מות שני בני אהרן…
רש”י:
“מה תלמוד לומר: היה ר’ אליעזר בן עזריה מושלו משל לחולה שנכנס אצלו רופא” אמר לו:
“אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב”. בא אחר ואמר לו “אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב” שלא תמות כדרך שמת פלוני”. זה זירזו יותר מן הראשון. לכך נאמר “אחרי מות שני בני אהרן”.
“קדושים תהיו”
רש”י: “הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה…”
מיהו אותו “חולה”
ומהו “הטחב” ו”מאכל צונן” שבמשלו של ר’ אליעזר בן עזריה?
חטא נדב ואביהוא הוא מצד “ביאתם” אל הקודש שלא כדין. ולשון “ביאה” ביחס לקודש ו”ביאת” איש ואשה שורשן אחד; התמזגות היסוד הזכרי המשפיע והנקבי המקבל” ותשוקת ה”ביאה העליונה” היא המחייה ומקדשת את ה”ביאה התחתונה” שבהתפרדותה משורשה העליון כאפס תחשב וכִּזנות.
חטא נדב ואביהוא ניזון בלי ספק מאותה תשוקת “ביאה” וקירבת אלוקים עמוקה שבערה בנשמתם של קדושי עליון אלה אך “חולֵי אהבה” היו בבואם אל הקודש “…משל לחולה”. (שתויי יין נכנסו כפי אחת הדעות) לכן לא עמד להם כוחם לכונן סדרים מדויקים להופעתו הראויה במציאות חייהם וממילא נוצרה אותה “שבירת כלים” נוראה שגרמה למותם. וחטאם זה הוא מעין “עריות דקדושה” כלומר זיקה אסורה ומופרזת ביחס לקודש “חולִי אהבה”. ואולי לכן לא נשאו להם נשים כדעה אחת בזוהר הקדוש” כיוון שחשפו ועוררו את תשוקת ה”ביאה העליונה” בתוקף רב מדי ששלל את צורך ה”ביאה התחתונה” של קירבת בשר בין איש ואישה וביטלוה לגמרי. ואולי לזה רמז רש”י בדבריו “משל לחולה שנכנס אצל רופא ואמר לו (הרופא) אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב”” כי הנהגות רעות אלה הן רמז על נטיית פרישות קיצונה מסדרי החיים הטבעיים – שעיקרם הוא האכילה והשינה – ומביאות לידי “חולי אהבה” ממית שתוכנו הפסקת הקשר הראוי והמאוזן בין גוף ונשמה. ואכן המשך פרשת “אחרי מות” עוסק באזהרת הכהן הגדול ב”ביאתו” אל הקודש ובפריטת כל איסורי עריות למיניהם” כי אחר שלמדנו פגימתם של נדב ואביהוא בסדרי ה”ביאה העליונה והתחתונה” עובר הכתוב ללמדנו איסוריהן ומצוותן כי זה תלוי בזה ומי שלוקה בזה לוקה בזה. ובזה יובנו דברי רש”י ריש פרשת קדושים: “קדושים תהיו פרושים תהיו מן העריות”” כי הקדושה הראויה היינו ה”ביאה העליונה” לא תיבנה ותכונן כי אם על בסיס הזיקוק של סדרי ה”ביאה התחתונה”” רק אז יתמזגו שתיהן וישוב הכל על מקומו בשלום.
