אשורר שירה לכבוד התורה. לשבועות

במשנה באבות: “אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי” בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת” אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה. שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף” שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יא) נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם. וְאוֹמֵר (שמות לב) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת” אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת” שֶׁאֵין לְךָ בֶן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה. וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה” שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא) וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת.”
מדוע נאמר כי בת הקול יוצאת מהר חורב ולא מהר סיני? מבאר המהר”ל כי מה שנקרא הר סיני – ‘הר חורב’ ולא ‘הר בניין'” כי מן ההר הזה יוצא חורבן על מי שלא עוסק בתורה. אף על גב שמי שמקרב עצמו לתורה קונה שלימות ובניין” ובמיוחד מי שעוסק בתורה לשמה” אולם מה שמורגש יותר הוא דווקא החורבן שבא על מי שלא עוסק בתורה. דומה הדבר לכך שבמהדורות החדשות דווקא הרעות תופסות את רוב הכותרות” כיוון שהרגשת החיסרון מורגשת יותר מן החיים המתוקנים. כך גם מורגש החורבן במקום שהתורה אינה מצויה. דוגמא נוספת ניתן להביא מאדם שיש לו אוהב ושונא” ודווקא רושם הריב עם השונא ניכר יותר מהתמדת האהבה.
אולם קושי ישנו בפירוש המהר”ל” מדוע שיתן ה’ ית’ דבר המחריב את העולם? אלא שדבריו עמוקים ודורשים התבוננות. אין כאן חורבן במובן הרגיל” של תוכן ההולך והורס ח”ו” אלא התורה היא התוכן האלוקי והסדר הפנימי של כל הה-ו-י-ה. כאשר העולם מתנהל בזרימה עיוורת” אין לך חורבן גדול מזה. לכן בת קול יוצאת ואומרת: “אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה”” אוי לבריות שמתנכרות לטבעם האלוקי. עלבונה של תורה הוא עלבונה של נשמת העולם. אין כאן איום מבחוץ” אלא תיאור המחיר הטבעי של תהליך של התרחקות האדם או העולם מעצמיותו. האדם מתייחס ברצינות לחוקי הטבע” לכן אינו אוכל צמח רעיל או דוחף את היד לאש. יותר מהתייחסותו לטבעו הגופני ראוי שיתייחס לטבעו הרוחני” שזה וזה הינם סדרים אלוקיים מוכתבים ממרום.
זהו עומק תיאור הגמרא הדורשת את הפסוק” “וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר” ” “מלמד שכפה הקב”ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם” אם אתם מקבלים התורה מוטב” ואם לאו” שם תהא קבורתכם” . אין כאן תיאור גאוגרפי” שההר כיסם מלמעלה כגיגית הפוכה בפועל” אלא שהופעת נשמת האומה במעמד הר סיני” יצרה גם הכרח שאין אפשרות להתעלם ממנו. עם ישראל החי בניגוד לטבעו הרוחני” זהו בבחינת “שם תהא קבורתכם”. לכן נקרא האדם נזוף” היינו שמרוחק מן ה’ ית'” מאחר ודרישת נשמתו האלוקית אינה מקבלת מענה.
אם יאמר אדם” הייתי רוצה לקבל את התורה בבחירה וברצון ולא בכפיה! כאשר מבינים לעומק את פשר דברי חז”ל שהובאו” העולה מהם הוא שהתורה היא הרצון היותר עצמי זך וטהור של האדם. כל הכוונת התורה היא שהאדם יבחר לחיות בנאמנות לרצונו העליון. לשם כך עליו להתגבר על קליפת החומריות המטעה. בכל הסדרים בעולם אין לאדם בחירה” גם באלו הנוגעים לחייו. האדם לא בוחר איפה ומתי להיוולד” ובאיזה מין וכד’. עבודתו היא להתוודע אל זהותו העצמית ולחיות על פיה. בחירות האדם נוגעות להנהגתו” אך גם הנהגתו תושפע לפי מידת השתלבותה עם סדרי ה’. בנוסף” כל קיום העולם תלוי בקיום התורה” ומפאת חשיבותה אין קבלתה יכולה להיות מנדבת האדם” שמא לא ירצה. טבועה היא בכל הוויתו” עד שתרי”ג מצוותיה כמניין תרי”ג אבריו. “אעפ”כ הדור קיבלוה בימי אחשוורוש” ” דורות אחר מתן תורה” בשעה שהוסיפו ישראל לעצמם מצווה של מקרא מגילה” גילו למפרע ששמחים הם בתורה החרותה בנשמתם ומקבלים הם עליהם אותה ברצון.
בהמשך המשנה באבות: “נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם”. נזם זהב הוא דבר משובח מאוד” אך אם הוא באף חזיר” הרי הוא מגונה. כך גם אישה יפה אך סרת טעם” שנוי שלה מאוס. שני אלו הם משלים על האדם בעל השכל” שהרי החכמה היא אור וזיו” והיא היופי של האדם. אך אדם הנמשך עם כל יופיו הרוחני” אחר היצריות החומרית הפחותה או אחר עבודות זרות ותיאוריות אנושיות בתחום התיאולוגי” דומה לחזיר הנובר באשפה” כשנזם זהב יקר באפו. מעלתו משמשת לדבר שאין בו מעלה אלא ירידה נוראה.
לכן” “אֵין לְךָ בֶן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה”” כיוון שיצרו הגופני או הרוחני אינו משעבדו” וגם אם הוא מתמודד עם יצרו” הרי שיש בידו הדרכה אלוקית כיצד לנהוג. בלא תורה אין שום אפשרות להתגבר על היצר לאורך זמן” שהרי “כך הקב”ה אמר להם לישראל: בני” בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין” ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו”. התורה היא ההדרכה היחידה שביכולתה להביא את האדם לקרבת אלוהים ולחיי העוה”ב. לכן “כָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה”.