לב הפרשה – שבת הגדול

בשבת הגדול מתרחשים כמה דברים שהופכים אותה לשבת ‘גדולה’. המכנה המשותף לכולם הוא לצאת ממצרים” לצאת מהמיצרים והקטנוניות ולהיות ‘גדולים’: ראשית כל עם ישראל לוקח את האליל המצרי – השה” בעל חיים המבטא את שיא התמימות” שיא הטבעיות הפשוטה והזורמת – ועוקד אותו לרגלי המיטה; אנו עוקדים את הטבע וזובחים אותו. בהמשך אותו שבוע מופלא” הטבע כולו” על כל עשר מערכותיו: הנוזלים” המוצקים” בעלי החיים שבים” ביבשה ובאוויר” מערכות הקוסמוס ובכורי המין האנושי – כולם מקבלים צורה חדשה כאשר נולדים הגודל והחירות בעולם. בשבת זו מתבררת גדולה נוספת – הגדול שבעם הולך ודורש דרשה גדולה. תלמידי החכמים הולכים ומרימים אותנו מעבר לשגרה. המסגרת הטבעית של ימי השבוע מובילה באופן טבעי לסוג של אפרוריות וקטנוניות. בשבת אחת בשנה אנו מצליחים לפרוץ את המעגליות היומיומית” באמצעות דרשה שהינה מעבר לזמן הרגיל” הננו מכינים עצמנו לקראת היציאה לחירות” לקראת הפסיחה ודילוג המדרגות שתחול עוד כמה ימים. דבר אחרון: בשבת זו אנו יוצאים ממצרי הזמן הטבעי ונוגעים בעולם העתיד” באותו “יום ד’ הגדול והנורא”(מלאכי ג)” אותו עידן מופלא שבו אליהו הנביא” הדמות העולה בסערה השמימה ומבטאת את הניצחון על המוות הטבעי” ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. בשבת הגדול אנו קוראים את ההפטרה המבשרת לנו על ימים אחרים” בהם תופיע אחדות הכוחות בעם ישראל; הפטרה הלוחשת לנו על ימים גדולים שבהם יופיעו נשמות גדולות שיתעלו מעבר למציאות הטבעית של הפירוד והחילוק ויובילו לגדולה של אותו “יום שכולו שבת”.