ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: וירא
פרשה נוכחית: חיי שרה
פרשה הבאה: תולדות
 


הַפָּאקִיסְט הַשָׁחוֹר. לפ' ויקרא

הרב זיו רוה

מעשייה נפלאה ביותר, סיפר רבי נחמן מברסלב, על 'מלך שבנה לו פלטין', וציווה על שני אנשים שיציירו בתוכו. לכל אחד מהם חילק מחצית מארמונו, וקבע להם זמן מוגבל למשימתם. הראשון מהם, טרח ולמד ציור וכיור, ואח"כ צייר בחלקו בציורים נפלאים עד מאוד. ואילו זה השני, לא שם ליבו לגזרת המלך, ולא עסק בזה כלל. וכשהתקרב מועד סוף עבודתם, ראה השני שאין ביכולתו להספיק ללמוד עוד אומנות ולצייר חלקו. ונתיישב בדעתו, והלך והטיח כל חלקו בפָּאקִיסְט שָׁחוֹר, היינו זפת, והזפת היה מבריק כמו אספקלריא. וכשבא המלך ראה את חלק הראשון מצויר בציורים נפלאים מאוד. והחלק השני היה חשוך ומכוסה בוילון, ולא ראו שם מאומה. ובא זה השני והסיר הוילון והזריח השמש, ואז הציורים הנפלאים מחלק הראשון השתקפו כולם בחלק השני, מחמת הַפָּאקִיסְט שהיה מאיר כמו אספקלריא, וכל הכלים והרהיטים שהכניס המלך בחלק הראשון, נראו גם הם בחלק השני, והוטב הדבר בעיני המלך.
והנה זהו דבר מאוד מוזר, מדוע בחר רבי נחמן לסיים מעשייה זאת כך? אנו מזדהים עם הגיבור הראשון, ומצפים שהמלך ישבחו על טרחתו, ושיכעס על הגיבור השני, שהרי כילה את הזמן בהבל וריק. מדוע הוטב הדבר בעיני המלך?
אלא שרבי נחמן בא לשבור אצלנו תבנית מורגלת בכוונה. הוא רוצה להראות שאצל הגיבור השני דווקא ישנה אמירה חזקה מאוד, 'אני חסר, יש לי קשיים וחולשות, אני לא מלאך. אני לא שמח בדברים ומנסה לשפר, אך דבר אחד אני לא מנסה לעשות, להציג את עצמי כאילו הכל מעולה'. לכן הוא צובע את כל חלקו בשחור, כמכריז ואומר, 'הייתי לא בסדר, אני לא מתחמק מהאחריות, לא התנהלתי כראוי, הציור שלי שחור'. זוהי ענווה שדורשת המון כוח נפשי, ודווקא היא שמוצאת חן בעיני המלך. הוא אינו מנסה לרמות או להסתיר את חסרונו, אלא עומד בלב שבור מלפני המלך ואומר, 'איני שלם'.
המלך שבנה לו פלטין הוא רבש"ע, וכל אחד מאתנו הוא צייר בעולמו. לכל אחד תחומים בהם הוא חזק יותר, ועולים ממנו ציורים יפים, ותחומים שקשה לו בהם. לפעמים, רק כשאדם מודע ומודה שאינו שלם בהתנהלותו, יכול להזריח עליו אור השמש, אור הנשמה. בדרך זו, מעלות האדם המצוירות בחדרים המאירים, משתקפות בחדרים שחשוכים עדיין, ונועם וחן מוקרנים מהיכל נפשו. מלפני רבש"ע, אין טעם לטייח ולהסתיר אף חיסרון, אדרבא "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" . בהכרת החיסרון מתחילה היכולת לתקן.
אין טעם להתחבא מפני קול ה' הקורא לאדם, איכה?, וכ"ש לנסות להטיל את האשמה על גורמים חיצוניים או על אנשים אחרים או להתחמק. כל השקרים הללו מתאימים לגיבורי הפלסטיק של תרבות המערב, לאנשים שייצרו לעצמם תדמית מאופרת כלפי הסביבה. כלפי חוץ הם מראים את הצדדים החזקים שלהם, אך בינם לבין עצמם יודעים הם שיש הרבה מורכבות, וחרדים שהעולם יגלה.
בפרשת קרבנות החטאת, מתבררת דרך היראה מלפני ה'. רבש"ע הוא בוחן כליות ולב, ולעולם האדם יהיה חסר מלפניו. מלפני ה', שלמות האדם היא להיות בתהליך של השתלמות . "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" , זאת עובדה. לכן התורה מחנכת שלא להסתיר את החטא מלפני ה', אלא להתוודות ולהביא קרבן כדי להתכפר. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה." פירוט מביאי החטאת מתחיל לא במקרה מגדולי האומה, ללמדך שגם אם לאדם משרה ושררה, יסתלק מיצר הכבוד, ויהא ירא רק מה'.
שוני השליחות, יוצר שוני בסוג הקרבן. "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לה' לְחַטָּאת."
וכך שופטי הסנהדרין אם הדריכו בדרך לא נכונה, "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ. וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת... וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי ה' וגו'."
אף המלך אינו מנסה להחביא את חטאו, "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים".
הודאת המלך בחסרונו משפיעה טוב על כל הדור, שהרי, היתכן הדבר שמלך לא יטעה לעולם בשיקול דעתו? "אמר רבי יוחנן בן זכאי, "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא", אשרי הדור שהנשיא שלו מביא חטאת על שגגתו. אם על שגגתו מביא חטאת, צריך לומר מהו על זדונו? אם נשיא שלו מביא חטאת, צריך לומר מהו הדיוט?"
אכן, אחר כל אלה, קל יותר לאדם מן השורה, להכיר בחשיבות תהליך התשובה. "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם..."
החברה המערבית מודדת הצלחה בכלים חיצוניים, כציונים, תארים, עושר, יופי, והישגים. התוצר המוגמר הוא העיקר ולא תהליך ההשתלמות. אמירת 'חטאתי', עלולה להצטייר כחולשה וויתור על תדמית כלפי חוץ. התשדורת הנפשית הזו מעודדת פרפקציוניזם וצביעות, ויוצרת קושי בהתמודדות עם חולשות וכישלונות. כשאדם אינו מחפש תחבולות כיצד להראות מושלם, אלא חזק מספיק לצבוע את חלקו בשחור כשצריך... הרי ש"והוטב הדבר בעיני המלך".

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: