ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ואתחנן
פרשה נוכחית: עקב
פרשה הבאה: ראה
 


הקישור אל הנצח

הרב זיו רוה

את עשרת הדיברות חילקו חז"ל לשתי קבוצות. חמשת הדיברות הראשונים עוסקים בעניינים שבין האדם למקום וחמשת האחרונים בעניינים בין האדם לחברו . ויש לשאול, מדוע ממוקם הדיבר החמישי, "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ", בקבוצה שבין האדם למקום? לכאורה מקומו בקבוצה השניה, בדיברות שבין האדם לחברו.
לדבר זה כמה סיבות. הראשונה, שבהסתכלות הפשוטה על העולם, אדם רואה שהעולם מלא בטוב א-לוהי, ומודה למיטיב העליון, למקור הכל. הכרת הטוב הזו אמורה להמשיך גם בהודיה ובכבוד להוריו שהביאו אותו לעולם, גידלו וחינכו אותו. "שלשה שותפין הן באדם הקב''ה ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב''ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני" . לכן בעשרת הדיברות, מיד אחר הציווי "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", המבטא את עדות האדם שה' ית' הוא מקור הכל ובורא העולם, הזהיר על כיבוד הורים שהם סיבה פרטית לאדם. המכבד את מי שמשותף עם ה' ית' בפעולתו, כאילו כיבד הקב"ה בכבודו ובעצמו.1
סיבה נוספת עולה מתוך עיון בספר העיקרים לרבי יוסף אלבו. שם מבואר כי האמונה בדבר היא הצטייר הדבר בנפש ציור חזק, עד שלא תשער הנפש בסתירתו בשום פנים. בדבר שהאדם ראה בעיניו או שמע באוזניו אין הוא צריך להאמין כיוון שיש לו בזה ידיעה. אמונה נאמרת על דבר שלא הושג למאמין עצמו בחוש, אלא הושג לאדם אחר או לקבוצת אנשים בנבואה או בחוש, ומהם נמשכה הקבלה למאמין. והרי אין מי שיאהב את האדם יותר מאביו ואמו, והללו אינם חפצים להנחיל לילדיהם שקר. לכן מסורת הנמשכת לבן מהוריו, שקיבלו הוריו מהוריהם - וכן על זה הדרך, בדבר המעמדים הגדולים של האומה הישראלית, כגון מעמד הר סיני, או קריעת ים סוף - ראוי שתצויר בלב הבן ציור חזק, כאילו הוא עצמו השיג דבר זה בחוש. "אֱ-לֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם" .
ונמצא, שכיבוד הורים היא מצווה שבין האדם למקום ב"ה, כיוון שהיא הפתח להנחלת היהדות הנאמנה. מצווה זו איננה רק חלק מהדיברות בסיני, אלא היא עצמה הקושרת את האדם לעצם המעמד הנשגב, אל הדיבר הראשון, אל "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". הוריו של אדם אינם רק המקור להופעת חייו, כי אם גם חוליית השרשרת בהנחלת ערכיו ואמונתו. רק מתוך יחס מכבד להוריו יכולה הנפש להיפתח למסורת אבותיו. "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" .
דבר נוסף ומעניין הוא, שהגמרא בקידושין לומדת את הגבול עד היכן חייב אדם בכיבוד הורים, דווקא מגוי פלישתי, דמא בן נתינה שמו. גוי זה היה מתוקן בכיבוד הוריו, על אף שהם העמידוהו, בניסיונות קשים. חז"ל כביכול רוצים להראות, שכיבוד הורים היא מצווה שכלית, ואלמלא היינו מצווים עליה, היינו צריכים להבינה מעצמנו. אלא ש"רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", נצטווינו עליה כדי שנקבל גם עליה שכר, וגם מחמת חשיבות עניינה.
יחד עם זאת, נראה שבימינו לא ניתן ללמוד כיבוד הורים מהתרבות הגויית הרווחת בעמי המערב, כי שם הבעיה מובנית ושורשית דווקא במצווה זו. בפוסטמודרניזם המערבי כל אחד מגדיר את עצמו, כלומר האידיאולוגיה מעודדתו להתנתק מחינוך הוריו, וללמוד בעיון את רחשי לבו ורצון יצרו. גם הפלורליזם המערבי אינו רוחש כבוד מיוחד לדעת ההורים, שהרי הוא גורס כי 'כל אחד והאמת שלו', ועל כן אין יתרון לזקנה או לחכמה. חז"ל ראו ברוח קודשם את השפעתה המזיקה של התרבות העולמית הרווחת, קודם לביאת המשיח, ואמרו במסכת סוטה : "בעקבות משיחא חוצפא יסגא... נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים."
בחוש ניתן לראות, כי החושף ילדיו לתרבות המערב, משלם מחיר אישי בכיבוד ילדיו אותו ברמה זו או אחרת. נשמור את ילדינו מכל משמר מהשפעתה של התרבות המזלזלת בכבוד הורים ומורי ההוראה, ונשתדל להעמיק את אהבתם לתורת ה', הקושרת את האדם אל הנצח ואל ה' ית'.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: