ועשית מנורת זהב טהור

(לא) וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ:

רש”י
“מקשה תעשה המנורה. שלא יעשנה חוליות” ולא יעשה קניה ונרותיה איברים איברים” ואחר כך ידביקם כדרך הצורפין” שקורין שולדי”ר בלעז” אלא כולה באה מחתיכה אחת” ומקיש בקורנס וחותך בכלי האמנות ומפריד הקנים אילך ואילך:
“מקשה”-תרגומו “נגיד”” לשון המשכה” שממשיך את האיברים מן העשת לכאן ולכאן”
אמר ר’ זעירה אמר ר”א:
“כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה” (ירושלמי שבת דף פז עמ א פרק יט הלכה א).
יש שני מיני חוכמות חלוקות זו מזו כהבדל קודש מחול ואור מחושך…
האחת “חוכמת הקודש” שמוצאה מן האחד השלם. “בית אב” יש לה וממילא כל ה”נמשך” ממנה הוא כיוצא בה שהרי “היוצא מן הטהור טהור”” חתום בחותם טהרתה ושלמותה. וכדוגמת תורה שבעל-פה ש”מוצאה מכרם” – תורה שבכתב” וממילא קדושת הנחלים המתפשטים ממנה – בכוח “הקשת קורנס השכל התלמודי” – אינם מוטלים בספק כי “ירכה וקנה” גביעיה כפתוריה ופרחיה” ממנה – מתורה שבכתב – יהיו” ומשומרים מן המזיקין.
אבל לעומת זו ישנה “חוכמת החול”. קרועה משורשה ו”גולה מעל שולחן ומתנכרת לאביה שבשמים”” מתפארת ביתמותה” חוכמה בדויה “פייק ניוז” שאינה חפצה ל”גלגל עצמה עד הר סיני” – כדמות נחל שאינו זורם אל הים אלא נקווה במהלכו מסוללת חולות נודדים שסכרה בעדו” נחל זה מתעפש ומתהפך לביצה טובענית “נחמדה ליתוש” ושופעת מחלות. חכמה זו דמיונה כאותו “שתוקי” (קידושין פרק ד משנה א) שכל השואל על ייחוסו משתקים אותו כי אין איש יודע להשיב מיהו אביו. “כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה” ואינה צריכה גניזה אלא שורפים אותה עם אזכרותיה. זוהי חכמה ש”קניה ונרותיה עשויים אברים אברים ומודבקים זה בזה כדרך הצורפים” ומשום כך חסרים הם רוח חיים ו”נשמת אף” של כוח מחולל שורשי בקדושה” ו”כרם מוצאם” מתפיסה פירודית שהאחדות העולה בידה אינה כי אם אחדות מורכבת נעדרת פשטות” מודבקת וטלואה: “וְהָיָה לָהֶם דְּבַר יְהוָה צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם…” (ישעיהו כח יג).
מנורת הזהב היא כלי המקדש” שעליה וממנה שופעת חכמת הקודש” ומתחייב שגם אופן יצירתה יהא עולה בקנה אחד עם תוכן הקודש המושפע והנשפע עליה וממנה: “מקשה תעשה את המנורה”.