“כי קרוב הוא…פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה” (פרק יג פס יז)
“בראותם מלחמה” רש”י: “אם הלכו בדרך ישר היו חוזרים. ומה אם כשהקיפם דרך מעוקם אמרו:
“נתנה ראש ונשובה מצרימה אם הוליכום בפשוטה” על אחת כמה וכמה”
****************************************
החירות הנכספת” חירות הגוף וחירות הנפש” אפשר שתושג בשתי דרכים. האחת מכוח השפעה חיצונית כפויה (אור מקיף) והשניה” המובחרת מבין השתיים – בדרך של עמל ובחירה וקניין גמור ושלם (אור פנימי)” ומה רב ההבדל ביניהן. החירות הכפויה אף שישמחו בה מקבליה מעצם הסרת חמת המציק” כיוון שלא צמחה מתוך הנפש בחפץ והכרה לא תוכל לעמוד בפני אויביה הניצבים בדרכה” וממילא עשויה רוח רפה של ותרנות ותבוסתנות להתפשט בנפש כזו ו”ינחם” על שבכלל יצא לחופשי ויאמר בהכנעה: “אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חופשי” וישוב בדרך הנוחה אל חיקה של העבדות שהורגל בה מכבר.
יציאת ישראל ממצרים נושאת בעיקרה אופי של חירות כפויה כאמור: “ואם לא ביד חזקה ישלחם מארצו…” ולא הספיק בצקם להחמיץ מבהילות השילוח ויציאת החיפזון. וממילא צריך לגונן על חירות זו שאיננה דבקה בנפש כראוי שלא תתפוגג ותתנדף. “חירותניק” כזה לא יוכל לילך בדרך פשוטה אל מול פני המלחמה החזקה של מבקשי נפשו כי לא תעוז לו גבורתו ויפול לפניהם לבטח. לכן ראוי לו לבקש תחבולה לעקוף פני הרעה ו”לעקם את דרכו” כדי להרחיקו מהתגרויותיו של יצר הרע המבקש להשיבו אל כלאו. אף שגם בדרך עקומה הדמיון המתעתע יכה בו ללא רחם וידמה לו צל הרים כהרים” ימס לבבו ויבקש “ליתן ראש ולשוב מצרימה”. לכן ראוי לבסס את הופעת החירות בנפש באופן שתתאים למהלך הרצון והדעת ואז “איתן בסלע יהיה מושבה” ותוכל לעמוד מול כל רוחות שבעולם ואף אם תחילתה באונס ובכפיה ראוי שסופה יהיה ברצון האדם ובבחירתו החופשית.