האומר דבר בשם אומרו

אצל חז”ל יש דייקנות מיוחדת למסור כל דבר בשם אומרו: אמר פלוני שמועה זו בשם פלוני. דיוק בשמועה ובשם מוסר השמועה שייך לשלמות הבניין הענקי של תורה. בגמרא יש הקפדה כאשר שמועה נמסרת ללא שם הרב האומרה. לפעמים יש אפילו ספיקא דגברא מתוך תוקפה של מסורת: פעם נאמר הדבר בשם חכם פלוני” ופעם בשם חכם אחר. לפעמים יש לזה גם נפקא מינה להלכה” כגון כאשר ישנו בירור שחכם פלוני הולך לשיטתו.
אנו מגיעים כאן לאידיאל העליון” למסקנה של כל ארבעים ושמונה הדברים” לתכלית. ככל שמתקדמים במדרגות אלו” מעלין בקודש” ומגיעים פה לשיא של גדלות. זאת דמות האדם שנוצרה בדרגה עליונה של לימוד: אישיות המחונכת למסור את הדברים בשם אומרם. לכן נראה הדבר קצת משונה. יש להבין מה הגדלות בכך שאומר דבר בשם אומרו ואינו משקר?
אלא שבוודאי זהו שיא השיאים” כאן מתגלה הערך הכלל ישראלי של תלמיד חכם האחוז בשלשלת של מסורת קדמונים. חוזרים כאן לערך האמיתי של קניין תורה כלל ישראלי. בתלמוד הירושלמי מבואר: “אם יכול אתה לשלשל שמועה עד משה – שלשלה” . יש לזכור את שלשלת הדברים בשם אומרם כמה שאפשר למעלה בקודש עד משה רבנו” עד “ויאמר ד’ אל משה לאמר”. לכאורה זהו דבר מובן ופשוט” אבל באמת זו העליונות שבעליונות. זו פגישה עם כל תוקפה של תורה. תלמיד חכם אמיתי שייך לכלל ישראל” להמשך רבנן ותלמידיהם” לשרשרת התורה של כל הדורות. מתוך המעלה האידיאלית העליונה של תורה לשמה” ודרך ההדרכה הפדגוגית המפורטת” מתגלה שהוא תלמיד חכם של כלל ישראל” השייך לשרשרת “משה קיבל תורה מסיני” עד הדור האחרון.
בגמרא מסופר שבישיבתו הגדולה של רבי יוחנן בטבריה” תלמידו הגדול רבי אלעזר היה מביא דבריו בלי לציין שהם משמו. רבי יוחנן הקפיד. לא היתה זו הקפדה אישית משום כבודו” אלא מפני שזו תורה של כלל ישראל שצריכה המשך של שלשלת. אמר לו ר’ יעקב בר אידי: כשם שכל ישראל יודעים שיהושע תלמידו של משה רבנו” לכן אין צורך להזכיר זאת בכל שורה” כך כולם יודעים שרבי אלעזר הוא המשך שלך. השיב רבי יוחנן: מי יודע לפייס כמוך .