בשבוע שעבר ראינו שחוק הטבע בעולם כפי שהקב”ה ברא אותו” מחייב רבגוניות וכבוד לשוני. ולכן” רק חברה שנותנת מקום ל’אחר'” שמכבדת את השוני ומטפחת את הייחודיות של כל אחד – סופה להתקיים. הפעם נבחן כמה דוגמאות לכך שהרוע ממוטט את עצמו.
האם טביעת המצרים בים סוף היתה נס?
כאשר אנו חושבים על נס קריעת ים סוף” האם אנחנו מתייחסים להצלת בני ישראל” או לטביעת המצרים? האם טביעת המצרים נבעה מתוך להיטותם לרדוף אחר בני ישראל” ואם כן הם גרמו ישירות לחורבנם” או שמדובר היה בהתערבות אלוקית ישירה?
“דעיקר הנס היה מה שנקרע הים לפני ישראל” כתב הגרי”ד סולובייצ’יק “ונמצא דעיקר הנס היה לישועתן של ישראל” מזה יצאה נקמה למצרים שרדפו אחריהם ונטבעו” והטביעה שלהם הרי לא היה בנס דכל [=שכל] מי שיהיה בתוך הים יטבע בו” (בית הלוי שמות יד” לא). נראה שה’בית הלוי’ סובר שטביעת המצרים בים סוף לא היתה נס” שהרי הים נבקע להצלת עם ישראל ולא להטבעת המצרים. אך מאחר והמצרים היו להוטים לרדוף אחר עם ישראל הם נכנסו לים וטבעו.
הרב יונתן זקס” הרב הראשי הקודם של בריטניה” הרחיב את היריעה והסביר בפרוטרוט איך המצרים בעצם הטביעו את עצמם בים סוף” ללא צורך בהתערבות אלוקית ישירה:
הסגידה של המצרים לכוחם הצבאי הביאה למפלתם
אם נרצה להצביע על הדבר שאפיין את עוצמתם הצבאית של המצרים יותר מכל” זה יהיה ללא ספק מרכבותיהם. התנ”ך מדגיש במספר מקומות את מרכזיות כלי המלחמה הללו בצבא המצרי. בתיאור רדיפת המצרים אחר בני ישראל” מופיע הביטוי “סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה” בהטיות שונות – עשר פעמים. בספר מלכים מתואר ששלמה הביא דווקא ממצרים רכב ופרשים: “וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה” (מלכים א’ י” כט). אם כן” המרכבות היוו את כוחם הצבאי של המצרים” הם התגאו ביכולת כלי מלחמה אלו לנוע במהירות רבה ולהכות במכת בזק את האוייב ולהפיל את חיתתם על כל עמי האזור.
אך דווקא מרכבות אלו הובילו למפלתם. כאשר הם רדפו אחר בני ישראל אל תוך ים סוף” היה לבני ישראל יתרון בכך שהלכו רגלי” בעוד שהמצרים רדפו אחריהם במרכבות. החול היה טובעני וגלגלי מרכבותיהם נתקעו בחול הלח. אם המצרים היו מרפים ועוזבים את מרכבותיהם” הם היו ניצולים. אבל הם סירבו לעזוב את כלי מלחמתם היקרים וסירבו להרפות מרדיפה אחר בני ישראל” עד שהיה מאוחר מדי. האובססיה לרדוף אחר בני ישראל בכל מחיר והסגידה לכוחם הצבאי” גרמו למצרים לאבד את השכל הישר והובילו את עצמם לחורבן.
‘גנרל חורף’ מכה שנית
נבחן דוגמא מודרנית לעיקרון זה: השלטון הנאצי למעשה הפיל את עצמו. היטלר תקף את רוסיה מתוך חמדנות לכיבוש שטחים נוספים” כדברי ויליאם שיירר בספרו ‘עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי’ “גם פה [=הפלישה לרוסיה במבצע ברברוסה ב1941] היה הרודן הנאצי קורבן לשגעון גדלותו”.
לפני הפלישה” רוסיה לחמה יחד עם גרמניה” אך הצטרפה עתה לכוחות הברית והיטלר נאלץ להילחם בשתי חזיתות. קווי האספקה הארוכים של הגרמנים לא הצליחו להחזיק מעמד. ‘גנרל חורף’ שתקף בזמנו את נפוליאון” הופיע שנית והקפיא את הדלק בשריון הגרמני” הטנקים נתקעו בבוץ והחיילים הפכו תשושים מיום ליום. כמו כן” האכזריות הגדולה של הצבא הגרמני כלפי הרוסים בשטחים שנכבשו” דחפה את הרוסים להילחם בחירוף נפש עד שבסופו של דבר הובסו הגרמנים בקרב סטלינגרד המפורסם. האובססיה לכיבוש שטחים נוספים והאכזריות כלפי בני אדם היו מהגורמים המרכזיים למפלת הרייך השלישי.
ההבדל בין מפלת הרע לניצחון הטוב
בניתוח מבריק” הרב הירש מבחין בין מפלת הרוע לניצחון הטוב: “למען איבוד הרע אין צורך בהתערבות אלקית ישירה. את מפלת הרע הטביע ה’ במשטר עולמו. אולם הנחלת הנצחון הסופי לטוב שאין בכוחו להגן על עצמו ולבלות את הרע בכוחו הרוחני-מוסרי שבו” זאת היא פעולת ההשגחה הפרטית” (פירוש לתהלים צב” יא). אמנם התמוטטות הרשעה והרודנות” אינה דורשת התערבות אלוקית ישירה” שהרי חוק הטבע של העולם כפי שהקב”ה ברא אותו מחייב שהרוע מפיל את עצמו. אך העובדה שהרוע ממוטט את עצמו אינה נותנת לנו פטור מלהילחם נגדו. ולכן” כפי שראינו אמנם הרייך השלישי מוטט את עצמו” אך אין ספק שמסירות הנפש הגדולה של בעלות הברית להילחם נגד הנאצים” היא זו שהכריעה את הכף בסופו של דבר. אם כן” מפלת הרוע היא חוק טבע אלוקי” אך ניצחון הטוב תלוי בסיעתא דשמיא ובהשתדלות ובמסירות שלנו.
כגודל הגבורה שלנו” כך גודל הסיעתא דשמיא
בתחילת ספר שופטים מסופר על מלחמות שבט יהודה בכיבוש הארץ. אך מופיע פסוק מפתיע “וַיְהִי ה’ אֶת יְהוּדָה וַיֹּרֶשׁ אֶת הָהָר כִּי לֹא לְהוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם” (שופטים א” יט). יש לשאול: אם יהודה קיבלו סיעתא דשמיא לכבוש את האויב בהר” מדוע לא קיבלו סיעתא דשמיא לכבוש את האויב בעמק? ומה בכך שהיה להם רכב ברזל? וכי יד ה’ תקצר?!
רבי שמואל לניאדו מבית מדרשו של רבי יוסף קארו מסביר בספרו ‘כלי יקר’ שיהודה לא האמינו בכוחם להתמודד עם רכב הברזל של האויב בעמק ולכן לא ניסו להילחם עמהם וממילא לא קיבלו סיעתא דשמיא לנצח אותם (תודה מיוחדת לידידי איתמר פאס על ההפניה). אנו רואים מכאן שככל שמתמלאים באומץ ובגבורה להילחם נגד הרוע” כך מקבלים סיעתא דשמיא לנצח.
לתגובות: natanorot@gmail.com
