סדרת הערבוּת והאדישות – חלק י”ח: עם ישראל כגוף אחד

בשבוע שעבר למדנו שיהודי אינו ‘אי בודד'” אלא משפיע במעשיו על הכלל. הפעם נלמד על הערבות ההדדית בקיום המצוות.
ישראל נחשבים כגוף אחד
הרדב”ז כתב: “אנו רואין את כל ישראל כאילו הם גוף אחד ואף על פי שגופין מחולקין הם כיון שנשמותיהם ממקום אחד חוצבו הרי הם כגוף אחד כי הנשמה היא עיקר” ודע זה” (הל’ ממרים ב” ד).
שאלה: מה מקורו של הרדב”ז שעם ישראל נחשבים כגוף אחד?
תשובה: בתלמוד הירושלמי נאמר שאם אדם נדר שלא לעזור לחברו” ניתן להתיר לו את הנדר על ידי שאומרים לו “אילו היית יודע שאתה עובר על איסור ‘לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר'” האם היית עדיין נודר נדר זה?” אם האדם אומר “אילו הייתי יודע כן לא הייתי נודר”” הרי שהנדר מותר.
הגמרא מנסה להבין את העומק של דין זה: “כתיב [=כתוב] לא תקום ולא תטור את בני עמך היך עבידא? [=כיצד מדובר?] הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי [=היה חותך בשר וחתכה הסכין את ידו] תחזור ותמחי לידיה [הייתכן שהיד השניה תחתוך את היד שחתכה בה עם הסכין]?!”
כשם שלא יעלה על הדעת שיד שמאל תנקום ביד ימין אם יד ימין חתכה אותה” כי מדובר בגוף אחד” כך לא יעלה על הדעת שאדם מישראל ינקום בחברו כי מדובר בגוף אחד. ולכן” ממילא הנדר שאדם נדר שלא לסייע לחברו אינו יכול לחול” כי מדובר בגוף אחד.
ישנן השלכות רוחניות” מוסריות והלכתיות לעיקרון שעם ישראל נחשבים כגוף אחד” נעיין באחת מהן:
אם אדם יצא ידי חובה” איך יכול להוציא את חברו?
שאלה: רב צבאי נמצא במוצב בליל שבת וקידש לכל החיילים. לאחר הסעודה” הגיעה קבוצת חיילים מסיור” החיילים ביקשו מהרב לקדש להם. האם מותר לרב לקדש להם שנית אף על פי שכבר קידש?
תשובה: במסכת ראש השנה (כט” א) נאמר האדם יכול להוציא את חברו ידי חובה בברכת המצוות למרות שהוא כבר יצא ידי חובה “כל הברכות כולן” אף על פי שיצא – מוציא”. הגמרא מספרת שרב פפי היה מקדש לאריסים [=פועלים] שלו כאשר היו חוזרים מהשדה אף שכבר יצא ידי חובת קידוש (וראה: רמב”ם הל’ ברכות א” י). אך בברכת הנהנין האדם יכול להוציא את חברו ידי חובה רק אם הוא עצמו לא יצא עדיין ידי חובה.
יש לשאול שתי שאלות: ראשית” איך ייתכן שאדם שיצא ידי חובת המצוה” יכול להוציא את חברו ידי חובה? שנית” מה פשר ההבדל בין ברכת המצוות לבין ברכת הנהנין?
אם החבר לא יצא ידי חובה – גם אנחנו לא יצאנו ידי חובה
רש”י מלמדנו שהאדם יכול להוציא את חברו ידי חובת המצוה למרות שהוא עצמו כבר יצא ידי חובה “שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצוות”. הר”ן מוסיף שמשמעות הערבות ההדדית שאנחנו עצמנו לא יצאנו ידי חובת קיום המצוה ולכן אנחנו יכולים להוציאו ידי חובה (הר”ן על הרי”ף ר”ה ח” א; משנ”ב קסז ס”ק צב).
ולכן זהו ההבדל בין ברכת המצוות לבין ברכת הנהנין: בברכת המצוות יש ערבות הדדית” אך בברכת הנהנין אין ערבות הדדית. ומדוע? בברכת הנהנין אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה (ברכות לה” א)” אך החיוב לברך חל רק כאשר האדם נהנה” אך אם אינו אוכל” הרי שאינו צריך לברך. ולכן האדם אינו יכול להוציא את חברו ידי חובה בברכות הנהנין” משום שאם חברו נהנה” הרי שחובתו לברך” ואם לא נהנה” לא התחייב בברכה.
אך בברכת המצוות” הברכה אינה תלויה בהנאה” אלא יש כאן חיוב עצמי על כל אדם מישראל לקיים את המצוה. ולכן” אם חברו לא קיים את המצוה” הרי זה כמו שהאדם עצמו לא יצא ידי חובת המצוה שהרי כל ישראל ערבין זה בזה לקיום המצוות. ולכן האדם יכול להוציא את חברו ידי חובה” גם אם הוא כבר יצא ידי חובת המצוה (רש”י שם ומשנ”ב שם).
אנו לומדים מכאן יסוד מפתיע: האדם אינו יכול לדאוג אך ורק לעולם הרוחני של עצמו ולהיות אדיש למצבו הרוחני של חברו” כי האמת היא שאם העולם הרוחני של חברו חסר” הרי שגם העולם הרוחני שלנו אינו שלם. אם כן” כדברי הריטב”א “כל ברכות המצות אף על פי שיצא מוציא שאע”פ שהמצות מוטלות על כל אחד הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף אחד וכערב הפורע חוב חברו”. אנו צריכים לדאוג לעולם הרוחני של חברנו משום שאנחנו כולנו כמו גוף אחד.
לתגובות: natanorot@gmail.com