מיעוט תענוג

הרמב”ם ב’שמונה פרקים’ נלחם מלחמת חרמה נגד הסגפנות: אין היא מתאימה לרוח היהדות אלא היא חיקוי דרכי הגויים על ידי “מתדמים באומות מאנשי תורתנו”. ואמנם יש לשמור על הבריאות” ולשם כך יש לפעמים צורך בתענוגים. יש גם מצוה של תענוג בשבת. יחד עם זה” הרמב”ם כותב שאין התורה נקנית על ידי מי שמפנק את עצמו יותר מדי: “אין דברי תורה מתקיימין… באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה”. לכאורה” ההדרכות נראות סותרות.
החשבון השלם מתברר בחכמת הקודש של הרמב”ם. אין התורה דורשת סגפנות. בהפטרה של יום הכיפורים אנו קוראים: “הכזה יהיה צום אבחרהו” יום ענות אדם נפשו” הלכוף כאגמון ראשו?”. לא זה האידיאל של היהדות. מצד שני אין לאדם להיות משועבד לתענוגים” כיוון שבכך הוא מאבד את ערכו המיוחד. אסור שהאדם יהיה עבד ליצרו ויתמכר לפינוקי העולם הזה” לתענוגים של הבלי הבלים” נבלות ואיסורים. הוא לא צריך להשתעבד לכל מיני חולשות” כגון מיני מתיקה ודברי לקקנות אחרים” חס ושלום. וכן לא לשקוע בשטף הטומאה של סרטי קולנוע וטלוויזיה שהם סכנות רוחניות. אוי ואבוי לו לאדם שמפנק עצמו בכל מיני שחיתויות ושגעונות של ריקנות” ונעשה עבד לעצמו” עבד ליצר ולשטויות. “צדיקים — ליבם ברשותם” ורשעים — ברשות ליבם”. אין התורה נקנית במי שמפנק את עצמו בריבוי תענוגים. אבל במידה מסוימת” יש להם מקום. יש תענוגים עליונים ויש תענוגים נמוכים. מכל מקום האדם צריך שירגיש טוב בחיים” שתהיה לו נחת רוח.
זהו המובן של עשירות במאמר חז”ל: “אין הקב”ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו”. האם כדי לזכות לקדושה אלוהית עליונה צריך להיות קפיטליסט ו’ממוניסט’?! הסבא” רבי אברהם זצ”ל” בירך את הילדים: “הקדוש ברוך הוא יציל אתכם מעשירות”. וכן במשלי: “ועושר אל תתן לי”. בעשירות יש סכנות” והיא גורמת לסיבוכי החיים. אבל גם עניות גורמת לפעמים דיכאון” דכדוך ומרירות” ומעבירה “את האדם על דעתו ועל דעת קונו”. העשירות מביאה לאדם נחת רוח והרגשה טובה בחיים — זהו הצד החיובי שבעשירות” כי עגמת נפש מפריעה להשראת השכינה ולמדרגות רוחניות עליונות ואף לתלמוד תורה. אבל כל זה בתנאי שאדם יחזיק את עצמו כהוגן ולא יהיה משועבד לממון.
אם כן” יש מקום לתענוגים” אבל במידה מועטה שמצטרפת לגדלות של תורה וקדושה. אבל אם הם במידה מרובה — זה אסון וחורבן. אמנם באחוז הנכון המדוקדק והמצומצם” על ידי גבורת האדם הכובש את יצרו” זה שייך לנורמליות האדם מן הישיבה” שזוכר שהרוב הוא הצד הרוחני.