סידרת “הערבוּת והאדישות” – חלק ט”ו: הסתכנות לפקוח נפש רוחני|

בשבוע שעבר למדנו שבמלחמה האדם אינו פרטי אלא כללי” ומאחר שהוא נלחם למען הצלת כלל עם ישראל” עליו למסור את נפשו אם צריך. הפעם נדון בשאלה האם מותר לאדם להסתכן עבור פיקוח נפש רוחני?
מדוע ציווה הרמב”ם להסתיר את האיגרת מהגויים?
באיגרת תימן הרמב”ם מחזק את האמונה כנגד גזירת השמד של השלטון על יהודי תימן. באיגרת דן הרמב”ם בשורש שנאת ישראל” בשקר של הנצרות והאסלאם” בנצח ישראל ועוד. בסוף האיגרת” הרמב”ם כותב שיש לשלוח את האיגרת לכל קהילה וקהילה ולקוראה בפני הציבור כדי לחזק את אמונתם. אך הרמב”ם מזהיר את רבי יעקב ב”ר נתנאל בן פיומי (שאליו נשלחה האיגרת) שישמור על האיגרת מעיני הגויים “אחר שתשמר תכלית השימור מרשע” שלא יגלה לאומות העולם” ויארע מזה מה שישמרנו ה’ ממנו”. וזאת משום שאם הם יגלו את האיגרת” הרי שהרמב”ם יהיה בסכנה. “וכבר כתבתיה ואני ירא מזה הרבה” אבל ראיתי שהצדקת הרבים ראוי לסבול בעבורה הסכנה. ועוד” שאני שלחתיה לכיוצא בך” וסוד ה’ ליראיו. וכבר ערבו לנו העומדים במקום הנביאים” ואמרו ‘שלוחי מצוה אין נזוקין'” ואין מצוה גדולה מזו”.
האם ניתן להוכיח מכאן ששיטת הרמב”ם היא שמותר להסתכן לצורך פיקוח נפש רוחני של עם ישראל? והרי הרמב”ם ידע שכתיבת האיגרת הזאת” למרות הסכנות הכרוכות בכך” תציל את עם ישראל משמד!
האם הרמב”ם הסתכן באמת לצורך פיקוח נפש רוחני?
הרב קוק” בשו”ת ‘משפט כהן’ (סי’ קמג) דחה ראיה זו וכתב “אמנם לפי המובן מהענין לפי ההשערה לא היתה הכונה שם סכנה ברורה” ולא אפילו ספק ברור של סכנה” כי אם חשש סכנה. שהרי כמה ספקות יש בדבר: מי יימר [=יאמר] שיגיע המכתב לידי האויבים? ואם יגיע מי יימר שיתעוררו על זה? ואם יתעוררו מי יימר שיקפידו? ואם יקפידו מי יימר שתהיה ההקפדה עד כדי רדיפה של סכנה?… ואם יגיע מצדם לידי רדיפה אולי יהיה אפשר להנצל על ידי איזה מחסה ומסתור או בריחה?”. ולכן” נראה שמדובר היה בחשש רחוק של סכנה.
אך עדיין יש להקשות שהרי הרמב”ם בעצמו כתב שמדובר בסכנה!
סכנה ממש או חשש סכנה?
הרב קוק מתרץ שבלשון חז”ל רגילים לקרוא לחשש רחוק של סכנה בשם סכנה. וראיה לכך הרב קוק מביא את דברי הרמב”ם עצמו: “וכן לא ינעוץ הסכין בתוך האתרוג או בתוך הצנון שמא יפול אדם על חודה וימות” וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או להכנס לחורבה” וכן כל כיוצא באלו משאר הסכנות אסור לעמוד במקומן” (הל’ רוצח ושמירת הנפש יב” ו). כל הדוגמאות הללו אינן אלא חשש סכנה “חמירא סכנתא” ולא סכנה ממש” שהרי המציאות מוכיחה שבני אדם עוברים עליהם ואינם ניזוקים.
ואם כן” יוצא שבכתיבת האיגרת” הרמב”ם הכניס את עצמו רק לחשש סכנה ולא לסכנה ממש. ואם כן” אין ללמוד מכאן שיש להסתכן לצורך פיקוח נפש רוחני של עם ישראל.
להצלה רוחנית של הרבים ראוי להיכנס לחשש סכנה
הדברים מדויקים בדברי הרמב”ם שהעיד על עצמו שהוא כתב את האיגרת למרות חשש הסכנה כי “שלוחי מצוה אינן נזוקין” (פסחים ח” ב). הגמרא מסייגת כלל זה רק למציאות שבה לא שכיח היזק” אך כאשר הנזק מצוי – שליח המצוה עלול להינזק. ולכן” נראה שהרמב”ם ידע שכתיבת האיגרת לא מהווה סכנה ודאית” אלא רק ספק סכנה שבו הנזק אינו שכיח.
ניתן ללמוד מכאן שמותר וראוי לאדם להכניס את עצמו לחשש סכנה לדבר מצווה ובפרט כאשר מדובר בהצלה רוחנית של הרבים. וכדברי הרב קוק: “ודאי במקום הצלת רבים אסור לחוש על עצמו בחששות רחוקות” ויעידו ע”ז כל פרנסי ישראל הצדיקים שעמדו לנו בכל הדורות” שעמדו לפני מלכים ושרים ונכנסו בחששות של סכנה” תמיד לדבר טוב על ישראל גם במקום שהיה חשש העלאת חמת מלכים” וחפץ ד’ בידם הצליח להציל צאן קדשים עדר ד’ מכמה גזרות וצרות בדרכם זו” (משפט כהן שם).
לתגובות: natanorot@gmail.com