עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ

על כל נושא אפשר להתבונן מצד עצמו” או בדרך עמוקה יותר” מצד סיבתו. סיבת דבר היא השורש” המניע הפנימי” הסברא. אך לעיתים גם בהבנת הסיבה לא די. אם נעמיק עוד יותר ונתבונן בסיבת הסיבה” יתכן שנגיע לחשבון כולל יותר” שיובילנו למסקנה אחרת.
חז”ל מביאים דו שיח מעניין” שלא קרה מעולם” ועם זאת קרה גם קרה. זהו דו שיח של סברות” בין הקב”ה למשה. המקרא מפגיש אותנו רק עם מסקנות סברותיהם” ואילו המדרש מציג בפנינו את הסברות עצמן. “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ”. אולם בפסוק שאחריו” משה מציג את הדברים אחרת: “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה’ בְּמִדְיָן” . לשון הציווי של ה’ שונתה ע”י משה ולא במקרה. שמא תשאל” וכי משה מבין יותר מה’ יתברך? חלילה” אלא שלנקודת המפגש עם ה’ מגיע משה מהמקום שלו. משה הוא הרועה הנאמן” אוהב ישראל הגדול” אדון הנביאים. אין זו פחיתות שהנביא מייצג את עמדתו אלא אדרבא” מעלה. מעיון בכתובים” ניתן לראות כי ה’ חפץ בדו שיח מעין זה” כגון בתפילת אברהם להצלת סדום” או בסניגורית משה לאחר חטא העגל. כשם שבעל חפץ לשמוע את דעתה של אשתו” כך עולה שעשוע גדול מלפניו ית'” מעמקותו של עבד ה'” ובלבד שאחרי כל סברותיו – עבד ה’ הוא.
לגופו של עניין. חז”ל עמדו על השוני שבין הצגת הדברים של ה’ למשה” ובין הצגתם ע”י משה לעם” בעניין מיהו ‘בעל הנקמה’ במלחמת מדין. “הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר: נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” וּמשֶׁה אָמַר: נִקְמַת ה’ בְּמִדְיָן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם” אֵינוֹ אֶלָּא דִּיקוֹ (=עלבון ) שֶׁלָּכֶם” שֶׁגָּרְמוּ לִי לְהַזִּיק אֶתְכֶם. אָמַר משֶׁה” רִבּוֹן הָעוֹלָמִים” אִם הָיִינוּ עֲרֵלִים” אוֹ עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים” אוֹ כּוֹפְרֵי מִצְווֹת” לֹא הָיוּ שׂוֹנְאִין אוֹתָנוּ. וְאֵינָן רוֹדְפִין אַחֲרֵינוּ” אֶלָּא בִּשְׁבִיל תּוֹרָה וּמִצְווֹת שֶׁנָּתַתָּ לָנוּ” הִלְכָּךְ הַנְּקָמָה שֶׁלְּךָ לָתֵת נִקְמַת ה’ בְּמִדְיָן.”
ה’ אומר כביכול” הנקמה צריכה להיות שלכם” לכן תיקרא על שמכם. עם ישראל הוא שנפגע מהמכשול הכפול של בנות מדיין” שלא היו נשמעות להם” אלא אחר שעבדו ל’בעל פעור'” ו”גדול המחטיאו יותר מן ההורגו”. כל זמן שניסה בלעם לקללם” לא רק שלא הצליח להפיק זממו” עם ישראל אף לא ידע על זה דבר. ה’ ית'” היה לחומת מגן” מגדול האויבים” ש”ביקש לעקור את הכל “. אך ברגע שעצת בלעם בעניין תועבת בנות מדיין הבקיעה את השריון המוסרי של האומה” התהפכה השגחת ה’ לרעה” “שֶׁגָּרְמוּ לִי לְהַזִּיק אֶתְכֶם”” ונפלו במגיפה כ”ד אלף. מערכת השכר והעונש ערוכה כבריאות הגוף . אם יבלע אדם מסמרים” היתכן שלא ינזק? לכן אומר ה’ שעל עמ”י לנקום במחטיאיו שהם המרחיקים הגדולים ממנו” האויבים המעוררים קטרוג.
אך משה מחזיר את הנקמה אל רבש”ע. “אֵל נְקָמוֹת ה’ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע” . האומות רודפות אותנו” כיוון שעם ה’ אנחנו” על כן” בעומק העניין הן נלחמות בה’ ית’ המתגלה דרכנו. שלושה ממדים מעוררים את התנגדותם: הסגולה” ההשקפה וההנהגה.
סגולה. אומר משה” “אִם הָיִינוּ עֲרֵלִים” כמותם” לא היו נלחמים בנו. ברית המילה היא ביטוי גופני לברית הנשמתית” ליצירת הטבע הישראלי האלוהי. היא אות לסגולה הרוחנית הקיימת עוד לפני הברית. סימן לכך מצוי בהלכה” במקרה שנדר אדם שלא ליהנות מן הערלים. “נָדַר מֵהָעֲרֵלִים” אָסוּר בְּמוּלֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם” וּמֻתָּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל. נָדַר מֵהַמּוּלִים” אָסוּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל” וּמֻתָּר בְּמוּלֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם.” לגויים יש קושי להשלים עם הבחירה האלוהית בעם ישראל. לפיכך נלחמים הם בנו בחרב וברוח” ע”י חידוש דתות אנושיות ותיאוריות מטשטשות סגולה.
השקפה. אילו היינו “עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים”” חיים בתודעה פירודית” ומשתחווים למעשי ידינו – גם לא היו שונאים אותנו. ואין זה משנה אם היינו משתחווים למעשי ידינו” בסגנון העתיק של פולחן פסילים” או בסגנון מודרני של שעבוד לתאוריות אנושיות כאלטרנטיבה לציווי האלוהי” או בשעבוד לתאוריות המכשירות פורקן יצרי לכל נטיות הלב. אמונת הייחוד שעליה מחנכת התורה” היא המסמנת אותנו כהוויה נבדלת” מ”כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים” .
הנהגה. אם היינו “כּוֹפְרֵי מִצְווֹת”” ולא חושפים את האלוהי” דרך הנהגות המעצבות ומרוממות את העולם” אז הגויים לא היו חשים מאוימים ממדרגתנו. אם חיינו הגופניים” לא היו מלאי קדושה וטהרה” ממילא לא היו נלחמים בנו. קדושת חיי העם הצדיק מקטרגת בחירותה על שאר העמים. “עבדא בהפקירא ניחא ליה” – עבד נוח לו בחיי הפקר.
לפגיעה רוחנית בישראל יש השלכה על כל הופעת ה’ בעולמו” כיוון שרצה ה’ ית’ שהתגלותו תהא תלויה במעשינו. נקמת ישראל היא היא נקמת ה’.
“שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף. אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל. כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ. אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד. כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ. אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים. גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר. גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט סֶלָה… ”