אני מחכה לה דקות ארוכות בחדר הקבלה שלי בפתח תקוה. לבסוף היא נכנסת” מתנשפת ואינה מפסיקה להתנצל. “וואי אסתר אני ממש מצטערת” לא הצלחתי למצוא חניה… ועד שהבייביסיטר הגיעה…”
“זה בסדר מיכל (שם בדוי)” אני מגישה לה כוס מים” וקוטעת אותה בחיוך” ” הכל בסדר! תירגעי.. ” לא ממש בסדר. הזמן של כולנו יקר ומתוכנן” אבל אחרי כל כך הרבה שנים” למדתי לזהות מי עומד מולי. וכאב לי עליה. אחרי חמש דקות כבר נראתה רגועה יותר על הכורסא הקטנה שמולי כמו נהנית מדקות של שקט שהן רק בשבילה.
“תקשיבי אסתר” היא פותחת ועצב בעיניה” “נפלתי על הגבר הלא נכון…”
****
מיכל פרשה מולי את כל מה שישב לה על הלב” שנים” כך נראה. היא נשואה כבר שתים עשרה שנה ואם לחמישה ילדים. אשה חרוצה” מסודרת ונקייה” רואים את זה עליה. היא עובדת מחוץ לבית.
לכן כבר משש וחצי היא במטבח מכינה אוכל לילדים לבית הספר והגנים. בצהריים היא חוזרת להכנת הארוחות” לכביסות” למריבות של הילדים” לגן השעשועים” למקלחות” ארוחת ערב והשכבת הילדים עד השעה שמונה בערב.
” אני במירוץ מטורף כל הזמן” ובעלי לא שותף בכלום.” היא מסיימת את הנאום העצוב שלה ומביטה בי.
ואני? אני מחייכת.
“מה?” היא שואלת” נבוכה בעליל ולא מבינה מה גורם לי לחייך כשלה עצמה בא לבכות.
“איך את מבקשת ממנו עזרה?” אני אומרת לבסוף.
” מה זאת אומרת? מבקשת שיעזור לי!”
” מיכל” איך?” אני מתעקשת.
“מה” להדגים לך?” היא בטוחה שאני צוחקת עליה.
“בדיוק. תדמייני שאני הוא בעלך. בואי נעשה סימולציה?”
אני רואה עליה שלא נוח לה כל כך” אבל היא לא הגיעה עד לכאן כדי להתבייש.
אני קמה ומקימה אותה יחד איתי” מנסיון יודעת שזה עוזר להשתחרר.
היא מגחכת. “את לא צריכה לקום בכלל. הוא מרוח על הספה משבע וחצי קבוע איך שמגיע מהעבודה…”
אני מתיישבת בחזרה” נשענת אחורה” משתפת פעולה. “קדימה מיכל !” עידוד אחרון וזה יוצא:
“אלי (שם בדוי) תעשה לי טובה נו… רק תתלה את הכביסה כי אני לא מספיקה כבר כלום לבד…אתה רואה שאני בלחץ!”
אני מחכה כמה שניות ואז עונה כמו שבטח בעלה עונה: “בסדר נו” אל תהיי בלחץ. אלך לנוח ואז אקום לתלות…”
מיכל לא נותנת לי להשלים את המשפט ויורה מיד חזרה” “לא! עכשיו! אני מבקשת!! ואח”כ תלך לישון אם אתה כל כך עייף. אפשר לחשוב מה כבר עשית היום… אתה רואה רק את עצמך” אתה לא מעריך את כל מה שאני עושה.. כולם אומרים שאתה רגיש ועדין… לכווולם. רק לא כלפי אשתך….”. אני רואה דמעות בעיניים שלה. אני שותקת אבל היא לגמרי בתוך זה: “בכלל לא איכפת לך ממני… אתה אנוכי. חוסר ההתייחסות שלך” זה התעללות בי… אני מרגישה בודדה” קרבן של הנישואין האלה איתך…”.
היא בוכה ואני קמה להרגיע אותה” מושיבה אותה חזרה. ושוב כוס מים. אני נותנת לה את הזמן. “מה אני לא עושה… הכל!! הכל רק כדי שיהיה לנו טוב ביחד. מנקה” מבשלת” מטפלת בילדים” וכשיגיע מתפילת ערבית” יעזור בעוד כמה דברים קטנים. אני ממש מפרטת לו מה לעשות כדי שיהיה לו מוגדר ושלא יילחץ. בסוף הוא אומר שאני רואה רק את עצמי. נראה לך שאני אנוכית כזאת” אחרי כל הטירוף הזה? ביקשתי שנלך לייעוץ והוא לא מוכן. הוא טוען שאני זו שצריכה טיפול..”.
*****
אני קשובה אליה ולשטף דיבורה” שמעיד על כאב ותסכול רב. היא בטוחה שהיא צודקת וש”נפלה בטעות” על האדם הלא נכון. “אילו רק הייתי נישאת לאדם אחר…” כן. כך אני שומעת פעמים רבות” מפי נשים וגברים כאחד.
אני רואה בעיניה” את השאלה האילמת: “נכון שאני צודקת? נכון שאני קרבן של הנישואין האלה? וגם את הטענה המאשימה:”הכל אני עושה והוא עוד מאשים אותי…”
כואב לי עליה כואב לי יחד איתה אך אני חשה שהיא עדיין לא פנויה באמת לברר” מהו החלק שלה” שיוצר את הסחרחרת הזאת. היא זקוקה להכלה” להבנה ולאישור” שהיא באמת סובלת מאד.
“אני מבינה אותך מיכל. באמת חיים לא פשוטים את עוברת..”
אני מבחינה בכיסוי הראש המיוחד שלה. “כיסוי מקסים!”” אני מחמיאה לה אולי גם כדי לשבור את הרגע” ” מאיפה?”
“נכון?” עיניה מוארות פתאום אבל היא מוסיפה מיד” “והוא בכלל לא שם לב…”
“נו” מה? גברים…” אני עונה לה קורצת והיא פתאום צוחקת.
ועכשיו” משקיבלה הבנה למצבה ואפילו השתחררה קצת” היא מעוניינת לשמוע מה יש לי לומר. אז שאלתי אותה:
“מיכל” האם את רוצה להיות צודקת או שאת רוצה ליהנות מחיי הנישואין?”
אני רואה את חוסר ההבנה ומיד מפרטת:
” אם את רוצה לצאת צודקת- זו התייחסות למבט שלך בלבד על מערכת היחסים.
אבל אם את רוצה הנאה זוגית – אז יש צורך להתייחס לנקודות המבט של שניכם בעת ובעונה אחת.
במה את בוחרת?”
היא שתקה דקות ארוכות עד שענתה:
“אני רוצה הנאה זוגית בחיים שלי…”
*****
אז ניסינו ביחד לראות מהצד” כיצד בעלה אולי מרגיש באחריות היתר שלה. פתאום היא הבינה שהוא נמצא בכלל בשולי המערכת הזוגית והיא הדומיננטית” מחלקת הוראות” על-פיה יישק כל דבר” כי היא מאד אחראית ו”יודעת” מה צריך לעשות. הוא לכל היותר” רק צריך למלא את הוראותיה. הוא אינו שותף שווה ערך בשיקולים והחלטות. היא לא מאפשרת ולכן הוא אולי אומר בלבו:”אם אין לי מילה – שתתמודד. אני לא משתף פעולה כעוזר… יש לי דעות משלי וגם לי יש זכות להחליט בבית הזה…”.
ההכרה הפתאומית שבעלה צריך את המקום המיוחד שלו! גרמה לה צער וחמלה עליו…
ואני ראיתי מולי את אחד הרגעים האלה שמשנים חייו של אדם” גם אחרי שנים רבות של סבל” והקלה בעיניה…
לקראת סיום” הביעה מיכל את רצונה להפסיק את הסבל של שניהם וליהנות יחד מחיי הנישואין.
הצעתי לה להתחיל תהליך של למידה ותרגול” של הקשבה ושיתוף עם בעלה בכל התחומים.
“זה יהיה מבט חדש על החיים שלי. את חושבת שאני באמת מסוגלת להשתנות?” שאלה בספקנות.
” את מכירה את הרצל? שאלתי אותה.
“בטח” ראש המועצה של קרני שומרון פעם.”
“לא!” אני צוחקת עכשיו כמעט עם דמעות” ” הרצל” חוזה המדינה..”
“אה” הוא? מה הקשר..” היא מביטה בי בהרמת גבותיה בפליאה.
אני שותקת.
מחכה לאסימון שייפול.
“אם תרצו- אין זו אגדה!” היא פתאום פולטת” והחיוך הפעם מטפס לעיניה.
