ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ואתחנן
פרשה נוכחית: עקב
פרשה הבאה: ראה
 


סידרת "הערבוּת והאדישות" חלק ג': האדישות היא החבר של האויב

נתן קוטלר



בשבוע שעבר ראינו שכאשר נדלק ניצוץ קטן של ערבות הדדית, הרי הוא מעורר את כוחות הטוב ומוביל לערבות הדדית גדולה יותר וכאשר כוחות הטוב מתאחדים, אי אפשר לעמוד מולם. הפעם נראה שהמאבק נגד הרוע הוא חשוב והכרחי, אך גדול ממנו הוא המאבק נגד האדישות המעצימה את הרוע.
"האדישות היא תמיד החבר של האויב"
(אלי ויזל)


שני סיפורים מקבילים

אנו מוצאים במעשה דינה שני סיפורים שמתרחשים בו זמנית: הסיפור הראשון הוא ששמעון ולוי פועלים מתוך ערבות הדדית להצלת דינה. אך במקביל מתרחש בעיר שכם סיפור נוסף שאנשי שכם מגלים אדישות לנוכח העוול והפשע בעינוי דינה שמתרחש מול עיניהם. הרמב"ם כותב שאנשי שכם התחייבו מיתה משום שהעלימו עיניהם מהפשע שהתרחש ולא התנגדו לשכם ולחמור ולא הביאו אותם למשפט על מעשיהם "ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו" (רמב"ם הל' מלכים ט, י"ד. אך ראה: רמב"ן פרשת וישלח).
אין כאן המקום לדון במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן על ההיתר להריגת אנשי שכם וכן אין כאן המקום לדון בשאלה האם אוכלוסיה אזרחית שאינה מעמידה לדין מחבלים ו/או אנשי שלטון המבצעים פשעים נגד האנושות - אחראית ושותפה לאותם פשעים? (לדיון בנושא ראה: הרב ישראלי בספרו 'עמוד הימיני' עמ' קע"ד).
אך הנקודה שהייתי רוצה לקחת מתוך סיפור זה, היא שהערבות ההדדית תמיד נלחמת כנגד האדישות. הערבות ההדדית של שמעון ולוי להצלת דינה נאבקת מול האדישות של אנשי שכם שאפשרה לפשע להתרחש. הזירה האמיתית של המאבק, אינה רק בין כוחות הטוב לכוחות הרע, אלא בין מי שאכפת לו מתיקון העולם, לבין מי שאדיש לרוע ועל ידי כך מחזק את התעצמות הרוע בעולם.
מי אשם בסיפור 'פילגש בגבעה'?
וכיוצא בכך אנו מוצאים בסיפור פילגש בגבעה (שופטים פרקים יט-כ). המלחמה לא היתה רק כנגד אותם הפושעים שביצעו את המעשה הנורא, אלא בעיקר כנגד מי שהיה אדיש להתרחשות הפשע ואף חיפה עליהם. ולכן, כל אנשי בנימין היו למעשה אשמים שהיו יכולים למחות בפושעים, אך לא מיחו בהם וסירבו להעמידם לדין (ראה: חומת אנך לחיד"א ואלשיך שופטים כ, יג).
בנוסף, חז"ל אף מטילים את האחריות על הסנהדרין שהיתה צריכה ללמד את העם דרך ארץ ולא עשתה כן, אלא היתה אדישה למצב הרוחני והמוסרי בעם. "ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו?! היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה בשתים בשלש, עד שיתישבו ישראל בארצם... הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר, שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות את הטורח" (אליהו רבה יב).
ולכן, האשמה מוטלת לא רק על הפושעים עצמם, אלא על המעגלים הקרובים והרחוקים שאדישותם היא זו שאפשרה לפשעים הנוראיים ביותר לצמוח.
אדישות מביאה לידי רצח
כמו כן, אנו מוצאים שזקני העיר אשמים במקרה של רצח ולכן צריכים לשטוף ידיהם בנחל בדם עגלה ערופה ולומר שידיהם לא שפכו את הדם של הנרצח. "וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כא ו-ז).
השאלה היא מדוע זקני העיר אחראים על כך?
חז"ל שואלים שאלה זו: "זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה ואומרים 'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו' וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?!" (משנה סוטה מה, ב).
והתשובה היא: "אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה". אולם יש לשאול מדוע זקני העיר נושאים באחריות לרצח? וכי איך נתינת המזון וליווי הזר היו מונעים את הרצח?
הרב יעקב מדן מסביר שלא המזון והלוייה עצמם היו מונעים את הרצח, אלא היחס האנושי והאכפתיות לגורלו של הזר המתבטא במזון ובלוייה, היה יכול למנוע את הרצח. וכיצד?
אילו הנרצח שהיה זר בעיר, היה מקבל יחס של אכפתיות, אפשר שלאחר מכן במאבק על חייו מול הרוצח, הוא היה מוצא בתוכו כוחות נפש לעמוד נגדו, שהרי אם חייו חשובים לאנשי העיר עד כדי כך שהיו אכפתיים כלפיו, סימן שחייו שווים להיאבק עליהם. אך אם חלילה הנרצח שהיה זר בעיר נתקל ביחס מנוכר ואדיש כלפיו, יציאתו מן העיר היא בתחושה שחייו אינם חשובים ואינם יקרים לאיש ולכן במאבק מול הרוצח, הוא לא היה מוצא את הכח הפנימי לעמוד נגדו. ולכן, כיוון שזקני העיר לא דאגו שאנשי העיר יגלו אכפתיות כלפי כל אדם זר, הרי הם אחראים באדישותם לכוחות הנפש של הנרצח לעמוד מול הרוצח (ע"פ 'לעבדך באמת' עמ' 12).
ובכן, המאבק נגד הרוע הוא חשוב והכרחי, אך גדול ממנו הוא המאבק נגד האדישות המעצימה את הרוע. "העולם הוא מקום מסוכן, לא בגלל אלו העושים רע, אלא בגלל אלו שצופים מן הצד ולא עושים דבר" (אלברט איינשטיין).
לתגובות: [email protected]

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: