אנחנו רגילים להביט בעין ביקורתית על המראה הבא: אמא לוקחת את הילד שלה לשחק בגן משחקים. בזמן שהוא מטפס על המתקנים היא קוראת הודעות. בזמן שהיא מנדנדת אותו בנדנדה ביד אחת” היא מחזיקה את הטלפון ומדברת” ביד שניה. כשהילד מעיז לעשות סלטה בפעם הראשונה” הוא רואה אותה מתרגשת” אבל מהר מאוד הוא שם לב שההתרגשות היא לא ממנו” אלא מסרטון שהיא קיבלה. כשהוא קורא לה מראש המגלשה הגבוהה” היא עושה לו ‘כן” יופי’ בפיזור נפש” ורק אחרי שהוא יורד היא מבקשת: אולי תעלה שוב” כדי שאוכל לצלם אותך ולשלוח לכל המשפחה?
כשאנחנו רואים מערכת יחסים כזאת” אנחנו מבינים מה חסר בה: קירבה. אינטימיות. האם לא יוצרת עם הבן שלה חוויה משותפת” אלא רק עושה את חובתה. היא מארגנת אוכל ושתיה” היא מפנה זמן יקר” אבל אף שהיא נותנת לו” לפי הרגשתה” הרבה” הוא מקבל ממנה רק מעט. כשהילד יגדל ולא ישתף את אמו בעולמו” היא לא תבין מאיפה בא לה הריחוק הזה. הכתובת תהיה ברורה: זה בא ממנה בעצמה.
יש מראה אחר” שמצוי בשכונות מסוימות. אמא לוקחת את הילד שלה לגן משחקים. בזמן שהוא מטפס על המתקנים היא קוראת תהילים. בזמן שהיא מנדנדת אותו בנדנדה” היא ממלמלת פסוקים. אולי נפל דבר בחייה של האם והיא נדרשת למאמץ רוחני מרוכז. אינני רוצה לשפוט. אני מדברת על תפיסה” לפיה להיות ‘רק’ עם הילד זה בזבוז זמן” ועדיף ל’נצל’ את הזמן יותר” ולעשות בו משהו חשוב באמת” להתפלל. האם אמא כזאת לא פוגעת בתקשורת שלה עם הילד? היא כן. הילד מרגיש שהוא מפריע לה אם הוא בא לדבר אתה. הוא מרגיש שמבטי ההתפעלות שלה אינם כנים. הוא מבין ללא מילים” שמה שכל כך חשוב לו” הקשר עם אמא שלו” לא מספיק חשוב בעיניה” והיא מחפשת משהו אחר” שייתן לה משמעות וסיפוק. אמא כזאת יכולה להגיד לעצמה שהיא מתפללת על המשפחה” ובו בזמן לפגוע בעצמה” בקשרים המשפחתיים” ובצרכים הרגשיים” של אלו שיקרים לה מכול.
ואם הילדים עצמאיים? גם ילד עצמאי רוצה ליווי במבט” במילים חמות” בעצה. קל וחומר במצב שבו אנחנו באות לגן עם כמה ילדים” ולכולם ראוי להתייחס. אם ממש קשה לנו לוותר על התהילים” צריך להגיד לילדים מראש: במהלך הבילוי שלנו אני רוצה להגיד שלושה פרקי תהילים” וזה ייקח לי כחמש דקות.
בשיח העכשווי שגור הביטוי ‘תורת המשחקים’. כדאי לחשוב פעם נוספת על ‘תפילת המשחקים’.