סידרת “המחלוקת והאחדות” חלק ט’: איפכא מסתברא!

בשבוע שעבר ראינו שפוסקים את ההלכה לפי שיטת הרוב ולא לפי שיטת המיעוט אפילו אם גדולים בחכמה” כי היכן שיש רבגוניות יש בירור האמת. הפעם נראה שהשארת ‘מרחב אי הוודאות’ וההתרגלות לראות את הדברים מנקודת מבט שונה” ‘איפכא מסתברא'” מובילות לאמת.
הטעות של המרגלים
חז”ל דורשים על דיווח המרגלים “אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא” (במדבר יג” לב) את הדברים הבאים: “דרש רבא” אמר הקב”ה: אני חשבתיה לטובה והם [=המרגלים] חשבו לרעה” אני חשבתיה לטובה – דכל היכא דמטו [=בכל מקום שהמרגלים הגיעו]” מת חשיבא דידהו [=האדם החשוב שבאותו מקום מת]” כי היכי דניטרדו ולא לשאלו אבתרייהו [=כדי שאנשי המקום יהיו טרודים בהספדים ולא ישאלו אחרי המרגלים]” (סוטה לה” א).
השאלה היא מדוע יש טענה כנגד המרגלים? איך הם יכלו לדעת שהקב”ה חשבה לטובה? והרי הם דיווחו את מה שעיניהם ראו!
התשובה היא שמטרת הליכתם של המרגלים היתה מלכתחילה בעצה רעה (סוטה לה” א) ולכן” ממילא הם פירשו כל דבר שראו באור שלילי. אם כן” הטענה כנגד המרגלים לא היתה על הדיווח השלילי” שהרי הם באמת דיווחו את מה שראו” אלא הטענה כנגד המרגלים היא על הגישה השלילית מלכתחילה כלפי ארץ ישראל” שבגללה הם גרמו לעצמם לפרש את העובדות באור שלילי (עיון יעקב שם).
הטעות של יואב
שאלה: איזה סוג מלמד עדיף” מלמד שמספיק הרבה אבל לא מדקדק עם תלמידיו שלא יטעו? או מורה שלא מספיק הרבה” אבל מדקדק עם תלמידיו שלא יטעו?
תשובה: רבא אומר שמוטב להושיב כמלמד את מי שמלמד הרבה ואינו מדייק מאחר ו”שבשתא ממילא נפקא” [=הטעות מעצמה יוצאת] ולכן” הפתרון היחיד הוא שהתלמידים ילמדו הרבה וממילא יבינו היכן טעו.
אבל רב דימי אומר שיש להושיב כמלמד דווקא את מי שמדייק ואינו מספיק הרבה. מדוע? רב דימי מלמדנו שהסיבה לכך היא ש”שבשתא כיון דעל-על” [=ברגע שהטעות נכנסה לליבו של האדם שוב אינה יוצאת] (ב”ב כ”א” א). ברגע שהאדם מקבל רושם ראשוני מוטעה” הוא מתקשה מאוד לשנות את תפיסתו. הגמרא מתארת איך עלולות להיות השלכות מוסריות ורוחניות לטעות קטנה בגירסא דינקותא.
מסופר ששר צבאו של דוד” יואב בן צרויה” שמע מהמלמד שלו שצריך לקרוא “זָכָר עמלק” (עם קמץ)” במקום “זֵכֶר עמלק” (עם ציירה וסגול). ובגלל טעות קטנה בניקוד” יואב לא ביצע את משימתו הצבאית כראוי (ראה ב”ב כא” ב ובמהרש”א).
כיצד ייתכן שכל חייו חשב יואב שצריך לקרוא “זָכָר עמלק” במקום “זֵכֶר עמלק”?
נראה כי התשובה לשאלה על טעותם המרגלים ועל טעותו של יואב” היא כדברי רב דימי שברגע שהטעות משתרשת בלבו של האדם” היא משפיעה עליו כל כך שאפילו אם הוא ישמע אחרת” באופן אוטומטי הוא ימיר את מה ששמע למה שהוא מכיר.
ומה הפתרון לבעיה זו?
נראה שישנם שני פתרונות: הפתרון הראשון הוא השארת ‘מרחב אי ודאות’ והפתרון השני הוא ההתרגלות לראות את הדברים מנקודת מבט שונה” ‘איפכא מסתברא’:
לדעת שלא לדעת
אנו קוראים בפרשת מצורע על נגע הצרעת שעלול להתפשט גם בבית. אך חז”ל אומרים “בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות” ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר” (סנהדרין עא” א). ובכן אם מדובר במקרה היפותטי בלבד” מה המסר של ה’בית המנוגע’ עבורנו?
חז”ל אומרים “כיצד ראיית הבית? ‘וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת’ (ויקרא יד” לה) אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית” אלא כנגע נראה לי בבית” (נגעים יב” ה). האדם צריך להיזהר בלשונו ולא למהר לקבוע בצורה חד-משמעית שהנגע הוא אכן נגע.
אחד מהמסרים שאנו יכולים לקחת לחיים שלנו מ’הבית המנוגע’ הוא ענווה. אנחנו לא יודעים הכל ולא מסוגלים לדעת הכל “תכלית הידיעה היא אשר לא נדע” כך מדריכנו רבי נחמן מברסלב. ולא תמיד מה שאנו רואים הוא אכן כל המציאות ולכן מומלץ תמיד להשאיר מרחב של אי-ודאות “למד לשונך לומר איני יודע” (ברכות ד” א). וכדברי הרמב”ם “ואל יחליט על פי הדעה הראשונה העולה על לבו” (מורה הנבוכים).
ככל שאנחנו מתרגלים להשאיר ‘מרחב אי-ודאות’ מתוך ענווה וחוסר שיפוטיות” כך אנחנו נהיים פתוחים יותר לשים את האג’נדה שלנו לרגע בצד” לשמוע דעות אחרות” להבין את הזולת ולהקשיב בהקשבה אמיתית וכנה.
‘איפכא מסתברא’: שינוי בנקודת המבט
הרב ישכר טייכטל הי”ד זצ”ל כתב את ספרו ‘אם הבנים שמחה’ בתקופת השואה במחבוא בעיר בודפשט. מצוטטים בספר אלפי מקורות כמעט כלשונן וכל זאת למרות שלמחבר לא היו ספרים” אלא ציטט הכל מתוך הזיכרון” כפי שהעיד על עצמו “והמקום שאני כותב כעת בלי ספרים” מחמת גלותי שברחתי מחדר הורתי מחמת המציק”.
הרב טייכטל מספר שבתחילה התנגד לציונות ולמפעל בניין הארץ” משום שכך היה מקובל בחוגים שאליהם השתייך” אך בעקבות השואה השתנתה נקודת מבטו ומתוך עיון במקורות הבין שדרך הציונות היא הדרך הנכונה “ורק אחר שלקינו בגלות החל הזה עיינתי בהלכה זו והאיר ה’ עיני שטעות היתה בידי וביד אשר התנגדו לזה”.
הגדלות של הרב טייכטל התבטאה בכך שהוא היה יכול להתבונן על המציאות מנקודת מבט שונה” ‘איפכא מסתברא’ ומתוך כך להעמיק במקורות שהכיר ולהבינם בדרך אחרת ולסלול דרך אמת לרבים.
לתגובות: natanorot@gmail.com