זה שמי לעולם

מה הופך אדם לעבד” אדם יחיד ועל אחת כמה וכמה אומה שלמה? יש כאן שיטה” תורה סדורה של שעבוד איטי שאט אט שוללת מהאדם את חירותו” והופכת אותו לעבד במהות. לאחד כזה שכבר לא מאמין שהוא יכול להיות בן חורין.
השלב הראשון במסע הזה הוא שלילת השם. שוב אין לך שם אלא אתה מספר. זה היה הצעד הראשון במחנות ההשמדה. קעקוע מספר על הזרוע. השם” המהות” נמחק ואדם נהפך למספר. מאבד את ייחודו והופך לאחד מאלפים רבים.
אין שם” ואין מהות. ומשם הדרך כבר פתוחה לשעבוד טוטאלי.
הספר שלנו מתחיל מרשימת שֵמות. זהו בסיס הגאולה. ישראל במצרים לא שינו את שמם. וכשלא משנים את השם” אוחזים עדיין במהות.
למרבה הפלא” דווקא השם של משה הוא שם לועזי. כך מפרש הנצי”ב את הפסוק “ותקרא את שמו משה” – “ראיתי בשם הרב ר’ שמואל נ”י במדינת בעהיים. דבלשון מצרי תיבה זו כצורתה משמעו ילד. וילד המלך נקרא במדינה הילד. באשר הוא ולד יולד למדינה. והוא ביאור נכון. ופירשה הטעם שהוא ילד שלה”.
אם כן” גואלם של ישראל – אותם אלו שלא שינו את שמם והתעקשו להישאר בשמות אשר קרא להם יעקב אביהם – הגואל הזה עצמו הוא בעל שם מצרי [מה שמסביר מדוע זיהו בנות יתרו את משה כאיש מצרי” על פי שמו].
מדוע?
כי הנה יש שלוש מדרגות. עבד” בן חורין” ומשה רבינו.
לעבד” אין שם כלל. הוא נטול מהות. הראשון ללא שם בהיסטוריה הוא הבל” שבניגוד לאחיו שנקרא שמו קין בטעם והסבר “קניתי איש את ה’.” הנה להבל אין שום הסבר אלא “ותוסף ללדת את אחיו את הבל” או במילים שלנו – ותוסף ללדת” תוספת לא חשובה ולא משמעותית ולכן – ללא שם. אחריתו של הבל ידועה לנו. מה שמתחיל ללא שם מסתיים בהיעלמות. הבל איננו.
גם עבד ששמו ניטל ממנו – נמחק ונעלם. התודעה שלו משתבשת” והוא מאבד את חירותו.
בן חורין שומר על שמו. לא מוותר על המהות שלו. הקריאה הזו בשם מעוררת כל פעם מחדש את נקודת המהות ומזכירה את הנשמה ” והחירות נשארת ברקע. אך עדיין השם שלי זה לא אני. זה הדבר הכי קרוב אלי” אך זה לא אני.
משה הוא במדרגה השלישית. הוא אינו צריך כלל שם עברי. או לועזי. או כל שם אחר. פסגת הנוכחות של משה היא בכלל בפרשת תצווה שם שמו נמחק . “ואתה תצווה” . משה מחובר לחלוטין אל פנימיותו. הוא מצליח מכוח חיבור זה לצאת מהארמון הבטוח אל עבר אחיו הסובלים ולהילחם בעבורם. מי הנחה אותו? מי שלח אותו? נשמתו” כוחו הפנימי. השם של משה לא משנה. הוא נמצא מעל השם.
בחסידות מדברים על שלשה טיפוסים – חיצוני” פנימי” עצמי.
חיצוני הוא מי שאיבד את מהותו והיא נקבעת על ידי מישהו חיצוני לו.
פנימי הוא הנאבק על חירותו” לא מוותר על שמו. כשקוראים לו בשמו הפרטי משהו בו מזדעזע והוא נעתר” מפני שזה נוגע במהותו.
אך יש גם בחינה של עצמי. הוא לא צריך שיקראו לו. אפילו השם שלו הוא חיצוני לגביו. הוא מחובר לחלוטין אל מהותו ואל עניינו ואל נשמתו. הוא מעל השם. העובדה שיוכבד” לפני שהניחה את משה בתיבה לא קראה לו בשם פרטי” הייתה מפני שהיא שמה לב לטוב העצום הנובע מהילד הנולד” שכל שם עלול להגביל ולצמצם זאת “ותרא אותו כי טוב הוא” – זוהי בחינת עצמי.
משה הוא גואלם של ישראל. הוא מבקש לדעת באיזה שם לגשת אל בני ישראל. והקדוש ברוך הוא עונה לו מתוך הסנה – אתה לא צריך שם. אתה מעל השם. וכך הרי מסתיימת התורה “ויקבור אותו בגיא” לא ויקבור את משה” אלא “ויקבור אותו” את מי שהוא טוב בעצם מעל הגדרה של שם כזה או אחר.