ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: בלק
פרשה נוכחית: פנחס
פרשה הבאה: מטות
 


נפשי חולת אהבתך

הרב זיו רוה

במדרש רבה מופיע פירוש לא מובן על הפסוק "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" - "שֶׁהִשְׁלִיטוֹ בְּיִצְרוֹ". והלוא אברהם אבינו כבר נתנסה בעשרה ניסיונות, כולל העקידה הקשה מכל, ועמד בכולם! מהו החידוש אפוא בברכת ה' "שֶׁהִשְׁלִיטוֹ בְּיִצְרוֹ", הרי נראה ששלט כבר ביצרו?
מבואר בספר 'נתיבות שלום' , שישנה מדרגה שיצר הרע מנסה לפתות את האדם אך האדם מתגבר עליו, אך ישנה מדרגה גבוהה ממנה שבה נתברך אברהם בפרשתנו - כאשר האדם נעשה שליט על יצה"ר, ומשעבד את כוח הרע לעבודת ה'. כמאמר חז"ל על הפסוק "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וגו'" - "בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע" . אך יש לשאול, כיצד ניתן לאהוב את ה' ביצר הרע?
בהלכות יסודי התורה מבאר הרמב"ם מהי מצוות אהבת ה' שבה יוצא האדם ידי חובתו: "וְהֵיאַךְ הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל ". אולם בהלכות תשובה, מצייר הרמב"ם את האידיאל של האהבה: "וְכֵיצַד הִיא הָאַהֲבָה הָרְאוּיָה. הוּא שֶׁיֹּאהַב אֶת ה', אַהֲבָה גְּדוֹלָה יְתֵרָה עַזָּה מְאֹד, עַד שֶׁתְּהֵא נַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּאַהֲבַת ה', וְנִמְצָא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד. כְּאִלּוּ חוֹלֶה חֳלִי הָאַהֲבָה, שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה מֵאַהֲבַת אוֹתָהּ אִשָּׁה, וְהוּא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד, בֵּין בְּשִׁבְתּוֹ, בֵּין בְּקוּמוֹ, בֵּין בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. יֶתֶר מִזֶּה תִּהְיֶה אַהֲבַת ה' בְּלֵב אוֹהֲבָיו שׁוֹגִים בָּהּ תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁצִּוָּנוּ 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ'. וְהוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר דֶּרֶךְ מָשָׁל: 'כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי' . וְכָל שִׁיר הַשִּׁירִים מָשָׁל הוּא לְעִנְיָן זֶה" .
האהבה הראויה היא, שיהיה קשור אל ה' ית' בדמיון האופן הרע של אדם החולה באהבת אישה, שאין דעתו פנויה לשום דבר אחר, והוא כמשתגע וכמכור, שחייו חיוורים ומחוסרי טעם בצל השתוקקותו. את האהבה הזאת שמקורה מן היצר הרע, יכניס האדם לעבודת ה'. וזהו פירוש "בְּכָל לְבָבְךָ" - בשני יצריך, שאת כוח האהבה שמצד הרע, את הגעגועים, וההתלהבות, ההשתוקקות, והרגשות העזים, יכבוש ויכניס לשימוש לטובת "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ". מן האהבה הנפולה של שכם בן חמור לומדים שְׁלשָׁה לְשׁוֹנוֹת שֶׁל חִבָּה: דְבִיקָה, חֲשִׁיקָה וחֲפִיצָה, ומידות דוגמת אלו צריך להעלותם לאהבת ה'. בבחינת מה שמסופר על בניהו בן יהוידע, "וַיִּגְזֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ" , כך נשקו של יצר הרע, בתאווה לאהבות נמוכות, ובנשק האהבה העליונה יש להורגו, "כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי6".
דרך זו, הנקראת 'העלאת המידות', לימדונו גדולי ישראל, והיא קיימת כמעט בכל המידות, ולא רק ב'אהבה הנפולה'. יש למצוא את מקומה החיובי של כל מידה, וכשינהיג עצמו בדרך זו, בכך מחזירה האדם אל הקודש. "כי אין לך שום מדה וכוח שאין בה צד טוב גם כן, רק צריך שישתמש בה כפי רצון הש"י" . וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל: "כל המידות אפשר להעלותן מפני שיש להן שורש בקדושה, חוץ מהעצבות שאין לה שורש כלל, כי 'עז וחדווה במקומו'. וצריכים להעלות את סיבתה, וכיוון שהשורש מתעלה, גם היא עולה, והשורש של העצבות הוא או גאווה או כעס, או דאגה, הבאה מסיבתם, וכיוצא".
כך הכניס "אַבְרָהָם אֹהֲבִי" את כל מידת האהבה, העלולה להתפזרות ולירידה, לאהבת ה'. כותב הרמב"ם בהלכות תשובה: "הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה, עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת, וְהוֹלֵךְ בִּנְתִיבוֹת הַחָכְמָה, לֹא מִפְּנֵי דָּבָר בָּעוֹלָם, וְלֹא מִפְּנֵי יִרְאַת הָרָעָה, וְלֹא כְּדֵי לִירַשׁ הַטּוֹבָה, אֶלָּא עוֹשֶׂה הָאֱמֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֱמֶת, וְסוֹף הַטּוֹבָה לָבוֹא בִּגְלָלָהּ. וּמַעֲלָה זוֹ הִיא מַעֲלָה גְּדוֹלָה מְאֹד וְאֵין כָּל חָכָם זוֹכֶה לָהּ. וְהִיא מַעֲלַת אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁקְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבוֹ לְפִי שֶׁלֹּא עָבַד אֶלָּא מֵאַהֲבָה.7"



הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: