סידרת “הַנֵּצַח וְהַהוֹד” – חלק ג’: בית המקדש כוודאות

בשבוע שעבר ראינו שאחת הדרכים לבנות את בית המקדש היא לנסות להבין מה אומר לנו הקב”ה ולהתרגל לראות את האחדות של הפְּנים והחוץ” החומר והרוח. הפעם נראה שבית המקדש הנו התשובה לחיפוש אחר הוודאות המיוחלת.
הצורך בוודאות
אנו חיים כיום בעולם פוסט-פוסט-מודרני. העולם הפוסט-מודרני כבר בתהליכי דעיכה מתקדמים. אם הדור של העידן הפוסט-מודרני הפך את הספקנות וחוסר הוודאות לאידיאל” כיום הדור הפוסט-פוסט-מודרני מחפש דווקא את האמונה” היציבות והוודאות. אנו כבר רואים בעין את התגשמות נבואת עמוס “הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲ-דֹנָי ה’ וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'” (ח” יא). יש רעב וצימאון למציאת משמעות לחיים” לחזון ובעיקר יש כמיהה לוודאות.
בית המקדש כוודאות
חז”ל אומרים “משחרב בית המקדש – בטל השמיר” (משנה סוטה מח” א). השמיר הוא אחד מעשרה דברים פלאיים שנבראו בערב שבת בין השמשות (אבות ה” ו). “אמר ר’ יודה מה טיבו של שמיר? זה בריה היתה מששת ימי בראשית כשנותנין [אותו] על גבי אבנים ועל גבי קורות מתפתחות לפניו כלוחי פינקס [=דפי פנקס] ולא עוד אלא כשנותנין אותו על גבי ברזל הוא בוקע ויורד מלפניו ואין כל דבר יכול לעמוד בו” (תוספתא סוטה טו” א). השמיר מסמל את הוודאות מששת ימי בראשית” שלא חלו בה שינויים או תמורות (מהר”ל גיטין סח” ב). השמיר מבטא אמת מוחלטת שהספקות והדמיונות מתבקעים מאליהם ברגע שנפגשים עימה (ליקוטי מוהר”ן כה) “ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן” (סוטה מח” ב).
חז”ל מתארים את המציאות בעולם שאין בו בית מקדש” כעולם חסר ודאות שאין בו עוגן מוסרי ורוחני “רבי פינחס בן יאיר אומר: משחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם ונדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון ואין דורש ואין מבקש ואין שואל על מי לנו להשען על אבינו שבשמים” (ירושלמי סוטה ט” ט”ז). בעולם של חוסר ודאות” לא ברור מי צדיק ומי רשע” לא ברור מי תלמיד חכם ומי עם הארץ” המציאות נהפכת למעורבבת ומסובכת. בעולם של חוסר ודאות וספק” הרוע שולט ולכן “גברו בעלי זרוע ובעלי לשון”.
שלושת הממדים של חיפוש הוודאות
ישנם שלושה ממדים שבהם מחפשים את הוודאות: הממד הראשון הוא ודאות אישית” השאיפה האישית של כל אדם לדעת מה תפקידו בעולם. הממד השני הוא ודאות מוסרית” הצורך להבחין בין הצדק לבין הרוע. הממד השלישי הוא ודאות אמונית” הרצון להבין את העולם מתוך מבט אמוני.
מה תפקידנו בעולם?
כיצד נדע מהו תפקידנו בעולם? הגר”א כתב בביאורו לספר משלי (טז” ד) שבדורות עברו” אדם שרצה לדעת מהו תפקידו בעבודת ה’ היה הולך לנביא: “כי לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו” כי אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומין זה לזה ואין טבע ב’ בני אדם שוה. וכשהיו נביאים היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה’ והיה הנביא אומר” על פי משפט הנבואה” דרכו אשר ילך בה לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו”. הנביא היה מסוגל לראות את מכלול אישיותו של האדם ולדעת להדריך את האנשים כפי ייעודם בעולם. יגיע יום שתחזור הנבואה ואז ניתן יהיה להגיע לבית המקדש לדרוש את ה’ לדעת מה הדרך שבה עלינו ללכת.
בית המקדש מקום הצדק
בתפילת שלמה המלך בחנוכת בית המקדש נאמר: “וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ לְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ” (מלכים א’ ח” לב). בית המקדש היה נותן לעולם ודאות מוסרית” היה ברור מה הרוע ומה הצדק. בית המקדש נקרא “אורו של עולם” (ב”ב ד” א). בית המקדש בירושלים מאיר לאנושות כולה ודאות מוסרית כחזון ישעיהו “וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה’ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם…וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה” (ישעיה ב” ב-ד).
ודאות אמונית
חז”ל אומרים “משחרב בית המקדש… פסקו אנשי אמנה” (משנה סוטה מח” א). מי הם אנשי אמונה?
ודאות ואמונה לרוב אינן באות ביחד” אך בזמן בית המקדש” נוכחות ה’ היתה ברורה וודאית כל כך” עד שהוודאות והאמונה באו ביחד. “אמר רבי יצחק: אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב”ה; דתניא” רבי אליעזר הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר – אינו אלא מקטני אמנה” (שם מח” ב).
המבט החומרי מחייב צבירת תארים” פיתוח קריירה תובענית ועבודה מסביב לשעון. אך כאשר מפתחים מבט אמוני על העולם” מבינים שהחוקים והמוסכמות החומריות אינם סוף פסוק. כדברי המאירי “אף על פי שראוי לאדם להיותו חרוץ ומשתדל בעסקיו” מכל מקום תהא תורתו קבע ועסקיו עראי ויתלה עיקר בטחונו בהב”ה” (שם). המבט האמוני יודע בוודאות את הפרופורציות בחיים” מה טפל ומה עיקר. איש אמונה קובע את תורתו לעיקר ועסקיו עראי. נכון” הוא גם עובד” אך העבודה אינה העיקר” הוא יודע בוודאות כמו חכמי ארץ ישראל שהמפתח של הפרנסה לא ניתן לשליח” אלא הפרנסה מגיעה מידו של הקב”ה (תענית ב” ב). אדם שחי כך הוא איש אמונה.
לתגובות: natanorot@gmail.com