החרות שלי.

החרות שלי היא – לראות רמזור ירוק מהבהב וללחוץ על הברקס ולא על הגז.
לנסוע מאחורי משאית איטית ולא לעקוף הרבה זמן. רק כשממש בטוח.
להיות בארוע משמעותי” תפילה בכותל או משהו כזה ולא לצלם. אפילו לא תמונה אחת. פשוט להיות.
לחזור ולהסביר לתלמיד שאמר לי ‘ הרב לא הבנתי’ ואני יודע שהוא פשוט לא הקשיב.
לא לוותר על שולחן שבת גם כשהנושאים לשיחה שהילדים מעלים” רחוקים ממנו מאוד.
להשאיר את הטלפון הנייד באוטו או בתוך התיק עמוק לפני כניסה לתפילה.
לעלות לאוטובוס ולברך את הנהג במאור פנים” אפילו שהוא מאחר מאוד” ולא לשאול אותו ‘ מה קרה? למה אחרת?’ כי זה בטח הפעם המאה שהוא ישמע את זה..
להתקע בפקקים לירושלים ולהיות עסוק בדרך המתפתחת ” ולא באיחור הענק שלי.
לעמוד בטיול אופניים על פרשת דרכים” ולבחור דווקא את הדרך שבעליה.
לקנות מה שאני צריך ולא מה שאני רוצה.
לקחת אגוז ותמר” ולא קפה ועוגה.
לדעת לסרב לבקשה חשובה של שיעור באיזה מקום” כי מחכים לי בבית .
ללמד בשיעור עם מצלמה” ולשכוח שהיא קיימת.
לגלות שטעיתי” ולספר את זה .
להוציא שבת בזמן רבנו תם בקיץ. ולהוסיף עוד זמן ביטחון עד שמדליקים את הנייד” אם בכלל.
להגיע לסעודה גדולה” ולהבין שכאן צריכים לאכול לחם כדי לברך אחר כך ברכת המזון על כל השפע.
לברך ברכת המזון מסידור.
לעבור עוד פעם על מייל שעלול לצער מישהו ולנקות אותו היטב מכל מה שלא צריך. ואז עוד פעם.
במקום שמבקשים לדבר בדיוק חמש דקות- לדבר ארבע .
לדעת לבקש סליחה. וגם לדעת לסלוח. ואפילו לנסות לשכוח.
החרות שלי באה בחלקים קטנים. כל יום קצת. כל יום מעט. מתקדמים בה לאט לאט. אבל היא מחלחלת ונשארת” והופכת אותי כל יום לקצת יותר חופשי.