עבודת ה’ על פי ציווי ה’

עבודת ה’ על פי ציווי ה’
בפרשתנו ממשיכים פרטי הקרבנות להתבאר. במקביל לכך מופיעה בהפטרה אזהרה חשובה מאין כמוה של ירמיהו הנביא בעניין הקרבנות. אזהרה זו היא חלק מבירור כללי המתרחש בפרק ז בירמיהו” ביחס למקדש: “כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם” (ז” כב-כג). הנביא מוכיח את ישראל. הוא מבהיר כי העיקר בציווי ה’ על הקרבנות” איננו המעשה הטכני של ההקרבה מתוך מחשבה שזוהי ‘דרך קיצור’ אל קרבת ה’; העיקר הוא השמיעה לציווי ה’ הטמון בהקרבת הקרבן. כלפי מה הדברים אמורים?
הביטוי שנאמר מספר פעמים בתורה ביחס לקרבנות הוא: “ריח ניחוח אישה לה'”. ניתן היה לחשוב כי ‘נחת הרוח’ של הקב”ה היא מכך שהקרבנות הוא כעין מתכון הרצוי בעיני הקב”ה בפני עצמו” גם כאשר הוא נעשה מתוך הקשר כללי של מרי ומעבר על רצון ה’. אולם במדרש ספרי נזכר כמה פעמים (ביניהם: במדבר” שלח” פיסקה קז) כי עיקרו של ביטוי זה של התורה הוא הציות לדבר ה’ שציווה על דרכי הקרבת הקרבן – “ריח ניחוח לה’ – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני”. ביטוי זה של התורה אכן נאמר כחלק ממכלול עצום של פרטי הקרבנות שאותו הקב”ה מכתיב לנו – בני ישראל – בתורתו. מרכז הכובד הנפשי של מקריב הקרבן צריך להיות זהירות וזריזות בציווי ה’ על הקרבן. עליו” מתוך רצון והסכמה” להיות עבד ה’.
מתוך תוכחת ירמיהו לבני ישראל מתבאר כי בתקופתו רווחה הדעה כי עיקר עבודת הקרבנות היא כעין מס קבוע שבני ישראל נותנים מרכושם לה'” ובכך קובעים את אדנותו הכללית עליהם. מעבר לכך” פרטי המעשים שנוקט בהם המקריב חשובים פחות. הדבר הגיע לידי כך שהיו בני ישראל חוטאים בחטאים רבים” ולאחר מכן מקריבים קרבנות כדי ‘לרצות’ את הבורא. כנגד זאת מזכיר הנביא את האמת ומתריע: העיקר בציווי הקרבנות הוא השמיעה בקול ה’. וכן מבאר המלבי”ם על הפסוק: “בעת שדברתי וצויתי את אבותיכם בעת שהוצאתי אותם מארץ מצרים שיביאו עולה וזבח” כי כל ספר תורת כהנים [=ויקרא] מלא הלכות מהבאת הקרבנות” לא היה כוונתי על הקרבנות עצמם שיהיו תכליות לעצמם” רק בציוי של הקרבנות רק את הדבר הזה צויתי אותם לאמר: שמעו בקולי; שעקר ציוי הקרבנות היה שישמעו בקולי שזה עקר המבוקש של הקרבן. שמעו בקולי. ר”ל בתכליות של הקרבנות כונתי ג’ דברים” א] שישמעו בקולי כמ”ש (ספרי פנחס כח” ח) נחת רוח הוא לפני שאמרתי ונעשה רצוני…”. המלבי”ם מוסיף ומבאר כי על היחס הנכון אל הקרבנות להוביל את האדם לדרך חיים כללית של עשיית רצון ה’ – “שהיה ענינם להזכיר אתכם ללכת בדרכי ה'” כמו קרבנות נדבה ועליה לרגל למען תלמד ליראה את ה'” ובקרבנות חובה חטאות ואשמות שיזכור החוטא את חטאו ולא ישוב עוד לכסלה”.
הנביא מודיע כי בסופו של דבר” תוביל הטעות הקשה של בני העם בעבודת ה'” לעיוותים וסילופים נוראיים. הניסיון לעבוד את ה’ שלא על פי ציווייו יוביל לאבדן האמונה” ועבודה לעבודות זרות בתוך בית המקדש עצמו – “וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה’ אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם… כִּי עָשׂוּ בְנֵי יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינַי נְאֻם ה’ שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ”.
מתוך נבואה זו מבינים אנו מחדש את שמה של פרשת השבוע: פרשת ‘צו’. בענייני עבודת ה’ אין לנו אלא את קבלת הציווי המפורש של הקב”ה.