הפטרת משפטים – שחרור העבדים בתקופת צדקיהו

הפטרת משפטים – שחרור העבדים בתקופת צדקיהו (ירמיהו לד)
בהפטרת השבת אנו קוראים על שחרור העבדים ההמוני שנעשה בתקופת צדקיהו” זמן מועט קודם החורבן. לאחר השחרור חזרו האדונים ושִעבּדו את עבדיהם” ובתגובה לכך מודיע הקב”ה לעם באמצעות ירמיהו כי בעוון זה יגיע חורבן הארץ: “לָכֵן כֹּה אָמַר ה’ אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה’ אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ” (יז).
סקירת המהלך הכללי של ספר ירמיהו מבליטה את מרכזיות עוון כיבוש העבדים כגורם החורבן. ספר ירמיהו הוא הספר המרכזי שבו מתואר חורבן ישראל” ובו מצויים התיאורים הארוכים והמפורטים ביותר של תהליכי החורבן. והנה” תיאור התרחשויות החורבן בספר נפתח למעשה בפרק זה בירמיהו. לפני פרק זה מוצבים ארבעה פרקים (ל-לג) של נחמה” המובאים לפני תיאורי השתלשלות החורבן” ומפרק זה והלאה (עד פרק מד) מתוארים תהליכי החורבן. אם כן” עוון כיבוש העבדים הוא יסודי ביותר.
חשיבותו של ציווי זה עולה גם מפרשת השבוע – משפטי התורה הנובעים ממעמד הר סיני” נפתחים בציווי על שחרור העבדים לאחר זמן קצוב.
יתרה מכך” חז”ל מלמדים כי עוד בתחילת תהליכי יציאת מצרים” עוד בהיות ישראל עבדים בעבדות נוראה” ציוו משה ואהרון את בני ישראל על שחרור העבדים לאחר שיקבלו את חירותם. כן נאמר בתלמוד ירושלמי במסכת ראש השנה (פרק ג הלכה ה): “‘וידבר ה’ אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל’ – על מה ציוום? על פרשת שילוח עבדים”. הירושלמי ממשיך וקושר בין הראשוניות של ציווי שילוח העבדים ובין הופעתו גם באחרית בניין ישראל” בתור גורם החורבן הסופי: “ואתיא כהיא [=ההבנה שמשה ואהרון ציוו על שילוח העבדים עולה בקנה אחד עם דברי ר’ הילא -] דאמר ר’ הילא לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים; הדא הוא דכתיב [=זהו שכתוב (בהפטרתנו פסוק יד)]: “מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי וגו’.”
אם כן” מהיכן נובעת החשיבות המיוחדת של מצוות שחרור העבדים? מדוע משקלה כבד כל כך? בדברי ירמיהו בהפטרה זו מתגלה המשקל העצום שמקנה הקב”ה למצווה זו” ובכך שבה ההפטרה ומגלה את הערך של האמור בתחילת פרשת השבוע.
הקב”ה מגלה כי מצוות שילוח העבדים נחשבת כברית שכרת הקב”ה עם ישראל” ואין היא מצווה כרוב המצוות שלא נכרתה עליהן ברית בפני עצמה – “כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר. מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ…”. הקב”ה ממשיך ומדגיש את היות שחרור העבדים בגדר ברית – “וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי… וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם”.
מצוה זו מתגלה רק בדברי ירמיהו כברית. בתורה מתוארות בריתות אחרות כגון ברית השבת וברית המילה וברית ארץ ישראל” אך שילוח העבדים לא הוגדר כברית. ברית היא מצוה המבטאת קשר פנימי עובדתי בין הקב”ה וישראל אשר נחצב בתוך נפשם. קשר של ברית מצוי עוד לפני בחירת ישראל לעבוד את ה’; הוא מציין יסוד נפשי של קרבת ה’ המצוי בתוך ישראל פנימה.
מתגלה בירמיהו כי תכונת החירות קנויה בישראל” ואין היא רק בגדר חובה מצוותית. תהליך החורבן מתחיל מאבדן המדרגה הנפשית של ברית ישראל עם ה'” המתגלמת בתכונת החרות שלהם.