זכירה

הזכירה היא שייכות ודבקות בדבר. לעומתה” השכחה היא טומאה” היא קשורה לכוחות של טומאה. לפעמים” לפי התנאים והסיבות” יש לאדם חשק להשתמט” להינתק. יש דברים לא נעימים שיש רצון לשכוח ולהתעלם מהם. אצל חז”ל ישנם בירורים אם שכחה היא אונס או לא” אם יש אחריות לשכחה או לא. על כל פנים” באופן פשוט שכחה היא צד של חולשה” חולשה נפשית פסיכולוגית. ואף יותר מזה” שכחה היא ניתוק ופירוד. אדם בריא נמצא במצב של דבקות” של אחריות. כשיש שלמות” הדברים נמשכים וקיימים” לא נשכחים” לא נפרדים ולא מנותקים.
זהו המובן העמוק של “ואתם הדבקים בד’ אלהיכם”” ולא נפרדים. לעומת זה יש פסוק בתהלים שה”גוים שכחי אלהים”[1]” כלומר במצב של חולשה” רפיון וניתוק. ואנחנו – אשרינו מה טוב חלקנו – אנו דבקים” שייכים ומקושרים בד’ בכל דרכי חיינו. אין אנו שוכחים את רבונו של עולם” אין אנו ניתקים. הזכירתיות הזאת שייכת למהות הטבע שלנו” לשלמות כח החיים שלנו.
לפעמים אדם שוכח את עצמו. עלינו לזכור מי אנחנו” מה אנו ומה חיינו. עלינו לזכור “מיהו יהודי” באמת. בתוך המאמצים הגדולים של מציאותנו ומדינתנו” עלינו לזכור מי אנחנו” מה אנחנו בכל תוקף ועוז. נהוג לומר בסוף שמונה עשרה פסוק” בו נזכר השם של כל אחד. בגמרא כתוב שאדם נדרש ליתן דין וחשבון. בעולם הבא” עולם הנצח” באותם מצבים רוחניים” אדם צריך להגיש פספורט” לגיטימציה. שואלים אותו: מה אתה? מה שמך? אתה יהודי? יש אנשים מבולבלים ריקניים” “שכחי אלהים”. יש השוכחים מי הם ומה שמם. אוי ואבוי אם אדם ישכח מי הוא” חס וחלילה. אנחנו לא נשכח מי אנחנו. נֹאמר בסוף תפילת ה”שמונה עשרה” פסוק שיש בו זכר לשמנו. נזכור מי אנחנו ומה אנחנו” מה אנו ומה חיינו. נזכור ערך מציאותנו – באופן אישי – יעקב” חיים או ברוך – וכחלק של כלל ישראל. נזכור את החלק היהדותי שלנו” האישי” הציבורי וההיסטורי” מאז ועד הנה” מדורות ראשונים ועד דורות אחרונים. יש זכרון כלל ישראלי” ציבורי” רוחני אמיתי.
זכור ונזכור! זכור ואל תשכח! זכירה היא ביטוי לבריאות הרוח” בריאות הנשמה” בריאות האישיות היהודית[2].