סידרת “הַחַיִל וְהַחֹסֶן” – חלק ו’: להילחם למען כלל ישראל|

סידרת “הַחַיִל וְהַחֹסֶן”
חלק ו’: להילחם למען כלל ישראל| מאת: הרב נתן קוטלר
בשבוע שעבר ראינו שעוצמת הכוח של עם ישראל היא הרוח ולכן היחס הכמותי מול האויב אינו משמעותי כי הקב”ה נמצא איתנו. הפעם נראה שברגע שהחייל לובש מדים” הוא אינו אדם פרטי” אלא אדם כללי ונלחם בשליחות כלל ישראל. ולכן בניגוד לשגרה שבה אין אדם מחויב להסתכן” הכללים שונים במלחמה שבה מחויב להסתכן.
החייל נציג כלל ישראל
בשבוע שעבר הזכרנו את הקרב של יהונתן ונערו מול ה פלשתים במכמש” הפעם נעמוד על נקודה נוספת אך עקרונית. יהונתן ונערו מחליטים ‘לחתור למגע’ עם צבא ה פלשתים שאיים להילחם בעם ישראל. אף שלפלשתים יש עדיפות מספרית באלפי חיילים” יהונתן מלא בנחישות ואמונה ואומר “כִּי אֵין לַה’ מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט” (שמואל א'” יד” ו).
יהונתן מבין שהאויב התמלא בפחד (ראה: שם י: מהר”י קרא; רלב”ג) ולכן אומר לנושא כליו: “עֲלֵה אַחֲרַי כִּי נְתָנָם ה’ בְּיַד יִשְׂרָאֵל” (שם יב). יש לדייק שיהונתן לא אמר “כי נתנם ה’ בידינו”” אלא יהונתן אומר “ביד ישראל”. יהונתן אינו מייחס את המערכה מול פלשתים לזכותו ולכוחו” אלא הוא רואה את עצמו כשליח וכנציג של כלל ישראל (ע”פ דברי הרב יוסף קלנר שליט”א בספרו ‘חסד למשיחו’ עמ’ 150).
יהונתן מלמדנו יסוד חשוב ביותר. במלחמה” החייל אינו אדם פרטי” אלא אדם כללי. החייל נלחם בשליחות כלל עם ישראל. הרמב”ם כותב: “ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה” (הל’ מלכים ז” טו). במלחמה” החייל צריך להתרומם מדאגותיו הפרטיות ולהתמקד בצרכי הכלל. ליסוד זה יש השלכות הלכתיות כבדות משקל:
מסירות נפש בשגרה ובמלחמה
שאלה: האדם מחויב לעשות ככל יכולתו להציל את חברו כשנמצא בסכנה (רמב”ם הל’ רוצח ושמירת נפש א” יד) כפי שנאמר “לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ” (ויקרא יט” טז). אך השאלה היא היכן עובר הגבול? האם האדם מחויב להסתכן כדי להציל את חברו? ומה הדין במלחמה?
תשובה: לפי רוב הפוסקים” בחיי השגרה האדם אינו מחויב להכניס את עצמו לספק סכנה (סיכון של 50% ומעלה) כדי להציל את חברו מוודאי סכנה. כדברי רבי עקיבא “‘וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ’ – חייך קודמים לחיי חבירך” (ב”מ סב” א; שו”ת רדב”ז חלק ה’ סימן רי”ח אלף תקפ”ב; שם חלק ג’ סימן תרכ”ז אלף נב; שו”ת ציץ אליעזר חלק י’ סימן כ”ה פרק כ”ח).
אך במלחמה האדם מחויב להכניס את עצמו אפילו לוודאי סכנה. במלחמה האדם אינו פרטי אלא כללי” ומאחר שהוא נלחם למען הצלת כלל עם ישראל” עליו למסור את נפשו אם צריך. “דין התורה בזה הוא שבמלחמה ובשדה קרב אין דין של ‘וָחַי בָּהֶם’ ואין דין של ‘חייך קודמים’… שצריך למחות מלבו זכרונו הפרטי ולהתאחד כגוף מרכזי אחד עם כל חבריו הלוחמים והנמצאים בשדה הקרב” באופן שכל אחד ואחד מחויב לחרף נפשו להציל את חבירו מסכנה אפילו כשמכניס את עצמו על ידי כך בודאות לידי ספק סכנה” ולא רק כשחבירו נמצא בסכנה ודאית” אלא גם לרבות אפילו כשנמצא בספק סכנה. ואו אז יעשה ד’ נפלאות שלמעשה ינצלו כולם” (שו”ת ציץ אליעזר חלק י”ג סימן ק’ וראה: ‘אבן ישראל’ ח”ג עמ’ שעח-ט).
וכאשר נלחמים מתוך שליחות להצלת כלל ישראל” זו עוצמה שאי אפשר לעמוד כנגדה וכדברי ר’ אריה לוין זצ”ל: “כשמדובר על הכלל עלינו לדעת שאין אנו יודעים להעריך כלל את זכויותיו של כלל ישראל” (מובא בספר ‘הצבא כהלכה’ עמ’ ע”ז הערה 15).
לתגובות: natanorot@gmail.com