סידרת ‘האמון והאמונה’ חלק ו’: להישאר תמיד מחוברים לקב”ה

סידרת ‘האמון והאמונה’
חלק ו’: להישאר תמיד מחוברים לקב”ה| נתן קוטלר
ראינו בשבוע שעבר שהאדם טוב וישר מטבעו ואילו הרוע חיצוני לאדם ומגיע רק עם המפגש של האדם עם העולם הזה. הפעם נראה איך שדיאלוג מתמיד וחיבור עמוק עם הקב”ה” נותנים הגנה מפני האתגרים שבדרך.
מה משמעות חטא אדם הראשון לחיינו?
אדם וחוה היו במדרגה רוחנית גדולה ביותר שאין לתאר” “אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע… מסוף העולם ועד סופו היה” (חגיגה יב” א). וכן חז”ל אומרים: “בשעה שברא הקב”ה אדם הראשון טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש” (ב”ר ח).
ולכן איך ניתן להבין שהם עברו על ציווי ה’ שלא לאכול מעץ הדעת (בראשית ב” יז)? והשאלה הגדולה ביותר היא מה אנו יכולים ללמוד ממאורע זה לחיינו?
הציווי שנעלם
נראה שנוכל לנסות להבין מעט את החטא בעזרת עיון מדויק בציוויי ה’ לאדם: “וַיְצַו ה’ אֱלֹקִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת” (בראשית ב” טז-יז). אם נשים לב” נמצא שישנם שני ציוויים: הציווי הראשון הוא לאכול מעל עץ הגן ואילו הציווי השני הוא שלא לאכול מעץ הדעת.
אילו הציווי הראשון לאכול מפירות הגן היה נשמר” ממילא גם הציווי השני שלא לאכול מעץ הדעת היה נשמר.
אך אם נעיין בפרק ג בדיאלוג בין חוה לנחש” נמצא שהאכילה מפירות הגן לא מתוארת על ידי חוה כציווי אלוקי” אלא רק האיסור לאכול מעץ הדעת מתוארת על ידה כציווי אלוקי “וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹקִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן” (שם ג” ב-ג). ניתן לדייק שחוה אומרת את הביטוי “אָמַר אֱלֹקִים” רק בהקשר של הציווי שלא לאכול מעץ הדעת ואינה מזכירה שם שמים ביחס לאכילה משאר עצי הגן.
מדוע באמת חוה לא החשיבה את האכילה מעצי הגן כקיום ציווי אלוקי?
ההגנה שלא נבנתה
הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק כותב בפירושו ‘משך חכמה’ (בראשית ב” טז) יסוד גדול: “‘מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל’ – פירוש הוא מצוה להחיות נפשו ולהנות מפרי הגן… ואם אמר האדם לאשתו כי השם יתברך צוה לאכול מן הגן אף שלא כוונה למצוה מכל מקום היה קיומה מגין שלא לאכול מעץ הדעת אבל כיון שלא אמר לה במצות השם יתברך לאכול ולא קיימה המצוה… וכמו שלא זכרה חוה הצווי רק בלא תעשה לכן לא הגין עליה ועברה הלא תעשה”.
ה’משך חכמה’ מלמדנו יסוד גדול שאילו אדם היה אומר לחוה שהקב”ה ציוה לאכול מעצי הגן” הציווי הראשון היה נותן לחוה ‘הגנה’ מלעבור על הציווי השני שלא לאכול מעץ הדעת.
ומדוע?
קירבה לקב”ה מתוך החיים היומיומיים
מדוע הקב”ה היה צריך לצוות לאכול מכל פרי עץ הגן והרי זה לכאורה מובן מאליו שהאדם יאכל מפירות הגן?
הציווי לאכול מעצי הגן היה נתינת אפשרות לאדם הראשון ולחוה להיות מחוברים כל הזמן לקב”ה מתוך החיים היומיומיים. בכל אכילה של פרי” הם היו יכולים לקיים את רצון ה’ ובכך היו מתקרבים אליו יותר. ולכן” אילו אדם וחוה היו לומדים לפתח עם הקב”ה דיאלוג מתמיד אפילו מתוך הדברים הפשוטים של החיים כמו אכילת פרי” הם היו מקבלים הגנה מהנפילה בחטא.
הקב”ה רוצה בקרבתנו ומאמין בנו גם כשאנו נופלים
יתרה מזו” אילו אדם וחוה היו מחוברים באמת לקב”ה” הם לא היו מנסים להתחבא ממנו לאחר החטא “וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה’ אֱלֹקִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה’ אֱלֹקִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן” (שם ח). אך כאשר באמת מחוברים לקב”ה” יודעים שהקב”ה תמיד רוצה בקרבה שלנו” חפץ בדיאלוג איתנו ומאמין בנו אפילו כאשר אנו נופלים. אנו מוצאים שהקב”ה חיפש את אדם ורצה בקרבתו גם לאחר החטא “וַיִּקְרָא ה’ אֱלֹקִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה” (שם ט).
להיות בדיאלוג מתמיד עם הקב”ה
כשהייתי רב חטיבה בשריון” אחד החיילים ניגש אלי וסיפר שהוא היה דתי אך ‘חזר בשאלה’ בעקבות מוות טראגי של חבר שלו שהוא היה עד לו. החייל סיפר שכרגע הוא לא מסוגל לקיים תורה ומצוות בגלל כעסים שיש לו כלפי הקב”ה ושאלות נוקבות שהוא לא מצא תשובות עליהן.
אמרתי לחייל “אם יש לך כעסים על הקב”ה” אדרבה” עליך לספר לקב”ה על כך. לעולם אל תאבד את הקשר שלך לקב”ה” התפילה היא הזדמנות נפלאה לשתף את הקב”ה בתחושות ובכעסים שלך. תספר לקב”ה בדיוק איך אתה מרגיש. אני לא מבטיח לך שתמצא תשובות לכל השאלות שלך” אבל תמשיך לחפש. מה שאני כן יודע לומר לך שתפילה כנה מהלב תשחרר הרבה מהכעסים שיש לך ותעשה לך רק טוב”.
בספר משלי (ג” ו) נאמר “בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ”” כאשר אדם מחובר תמיד לקב”ה בכל דבר שהוא עושה” אפילו בדברים ה”רגילים” בחיים שלו” הוא מקבל הגנה מהאתגרים שבדרך “ואז הוא [ה’] יוליכך באורח מישור ותצליח בה” (מצודת דוד שם והשווה: רמב”ם הל’ דעות פרק ג; הרב קוק” מוסר אביך ב).
“היכן דר השם?” בשאלה זו הפתיע הרבי מקוצק למדנים אחדים שנתארחו אצלו. הם צחקו עליו: “מה מעלתו סח? הלא מלוא כל הארץ כבודו!” הרבי השיב בעצמו על השאלה: “השם דר במקום שנותנים לו להיכנס” (אור הגנוז עמ’ 396).
האם נאפשר לקב”ה להיכנס לחיים היומיומיים שלנו? האם נלמד לפתח דיאלוג מתמיד עם הקב”ה ברגעים הקשים כמו ברגעים הטובים? האם נאפשר לעצמנו להיות מחוברים וקרובים לקב”ה תמיד?
לתגובות: natanorot@gmail.com