בטחון עצמי (ג)

תלמידי הר”י מסלנט לימדו שחייב אדם להסתכל על עצמו כיצור חסר” וכל זאת כדי שלא יתפתה להיות מרוצה מעצמו ולהשלים עם חסרונותיו. הם דגלו בפיתוח דימוי עצמי שלילי באמצעות ביקורת עצמית נוקבת! ככל שיתערער ביטחונו העצמי של האדם וירגיש שפל ונמוך בעיני עצמו” כך תפחת גאוותו וסיפוקו העצמי” ותגבר המוטיבציה שלו לתקן את עצמו.
אולם” ממשיכי דרכו של הר”י מסלנט” ובראשם הרב נתן צבי פינקל” ה”סבא מסלבודקה”” נסוגו משיטת הר”י מסלנט. הם חששו שמעטים יעמדו בה ורבים יישברו ממנה. לכן הרנ”צ פינקל דגל בשיטה הפוכה. הוא הדגיש את “גדולת האדם”” את הפוטנציאל העצום הגלום בו. האדם הוא יצור עליון” נשמתו היא ממרומים” לכן הוא יכול להגיע רחוק” להרקיע שחקים. אמנם” הישגיו העכשוויים הם מועטים וחסרונותיו מרובים” אבל הפוטנציאל שלו הוא מופלג. בדרך זו ביקש הרנצ”פ לעודד את האדם להתקדם ולהעפיל למעלה.
בהדרכה חינוכית זו רנצ”פ איננו יחיד. גם קדמונים וגם אחרונים דגלו בה. לדוגמה: א. בספר “שער העבודה” המיוחס לרבנו יונה גירונדי כתוב: “הפתח הראשון הוא שידע האיש העובד [את ה’] את ערך עצמו ויכיר מעלתו ומעלת אבותיו וגדולתם וחשיבותם וחיבתם אצל הבורא יתב'” וישתדל ויתחזק תמיד להעמיד עצמו במעלה ההיא…”. ואם ינסה היצר לפתות אותו” “יבוש מעצמו ומאבותיו” וישיב לנפשו ויאמר: אדם גדול וחשוב כמוני היום שיש בי כמה מעלות טובות רמות ונישאות” ושאני בן גדולים ובן מלכי קדם” איך אעשה הרעה הגדולה וחטאתי לאלוקים ולאבותי כל הימים”. ב. בספרו “יערות דבש” (ח”א טו) כותב רבי יהונתן אייבישיץ שלמרות שהגאווה מגונה” ישנו יוצא מן הכלל שהוא משובח – הגאווה בגודל נשמתנו. משל למה הדבר דומה: “מלך שלח את בנו למרחוק ו[הבן] מתנכר לבל יכירו בו היותו לבן מלך” רק כאיש כפרי וחקלאי. אבל המלך דואג [ש]אולי בן המלך גם כן ברוב ימיו” בהילוכו ודיבורו כחקלאי” ישכח היותו באמת בן מלך” וינהג כמנהג כפריים להשתכר להתגאל בדברי שטות. לכן ציווה עליו המלך לזכור כל יום פעם אחת היותו בן מלך” כדי שיזכור את המנהג הראוי לו ולמולדתו ומולדת בית אביו. וכן הדבר – נשמתנו ממקור עליון” ממחצב נפלא ויקר עד למאוד” רק היא מתנכרת ותרד מכבודה לעולם הזה… אבל חובה עלינו לזכור בכל עת כי בן מלך גדול ונורא אנחנו” ולא יאות לנו לנהוג כמנהג פחותים הראויים לכפריים. וזו היא תכלית מחלתנו” שאנו שוכחים שורש נשמתנו ממקור נורא ונשגב… וכבר אמרתי פעמים” אם יזכור אדם את מעלת ישראל” היותו נשגב ממלאכי השרת” איך יתכן לו לעסוק בהבלי עולם ולילך אחר התאווה” הלא יבוש מעצמו…”. גם גדולי החסידות הדריכו בדרך דומה. לדוגמה: ה”שם משמואל”” האדמו”ר מסוכוצ’וב” כותב: “עיקר החסרון באדם שאינו מכיר מעלת נפשו” שאִלוּ היה מאיר לנגד עיניו מי הוא ומה מעלתו לא היה לו אפשר להגיע לידי עבירה” (יתרו תרע”ה).
למרות שהרנצ”פ חינך להכרה בגדולת האדם” שיטתו רחוקה מאוד ממה שמקובל להגדיר היום כ”חיזוק הדימוי העצמי”. מדוע? מפני שהרנצ”פ לא התייחס למצבו הריאלי של האדם” ל”עצמי” הממשי. הוא לא עודד את האדם להאמין שמצבו הרוחני העכשווי הוא איתן ו”חיובי”” אלא התמקד בפוטנציאל הגבוה. הוא דרש ממנו להודות בחולשותיו וב”קטנותו” העכשווית” ולהכיר בפער בין הישגיו הנמוכים לבין הפוטנציאל העצום הטמון בתוכו. הוא הניח שזיהוי הפוטנציאל האישי הגבוה יהיה גורם מדרבן לעלייה רוחנית ולהתקדמות בעבודת ה’. בשפת הפסיכולוגיה” הרובד הנפשי שהרנצ”פ התמקד נקרא בשפת הפסיכולוגיה: “האני האידיאלי”” לעומת “האני הממשי”” שהוא המצב הריאלי של האדם.
יש הסבורים” שאם הפער בין “האני הריאלי” ל”אני האידיאלי” הוא עמוק” ההתמקדות בפוטנציאל העצום לא רק שלא תדרבן את האדם להתקדם אלא עוד תחליש אותו. הוא עלול להתייאש מעצמו ולאבד תקווה. אידיאל אישי רחוק איננו יעיל מפני שהוא איננו בר השגה. על אחת כמה וכמה אם משכנעים את האדם שיש לו פוטנציאל גדול שהוא איננו מממש. הוא עלול להתאכזב מעצמו.
אולי לכך התכוון מרן הראי”ה קוק בביקורתו על משנתו החינוכית של הרנצ”פ. למרות שהרב לימד הרבה על קדושת נשמת ישראל הוא הסתייג משיטת הרנצ”פ. בספר “תנועת המוסר” (ח”ג עמ’ 99″ לרב דב כ”ץ) מובא שהרב טען שהרנצ”פ “יצר חלל גדול בלִבֹּו של האדם” לרגלי שאיפותיו המקסימאליות” אבל לא סיפק את התוכן במה למלא את החלל הזה”.
ניסיון תורני שיטתי לחזק את הדימוי העצמי הריאלי מצוי במשנת רבי נחמן מברסלב. ועל כך במאמר הבא.
לתגובות: aviner@neto.net.il . לב אבות – קו חם (חינם) להורים של מתבגרים. המשיבים בקו: רבנים” פסיכולוגים ויועצים. טל’: 02-9973232. אתר “לב אבות” – levavot.org.il אתר – מאמרים ושיעורי וידיאו מפי אנשי חינוך” רבנים ופסיכולוגים.