ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: עקב
פרשה נוכחית: ראה
פרשה הבאה: שופטים
 


לקראת סוף שנת השמיטה

הרב שלמה אבינר

לכאורה, כל עניין השמיטה הוא ביטוי של חולשה, רפיון ובטלנות. במשך שנה תמימה, עם שלם מפסיק לעבד את אדמתו. אתמהה?! יותר מכך, נראה כאילו זו סתירה מפורשת לדרכה הכללית של התורה, שהרי "אדם לעמל יולד", התורה מלאה בכל כך הרבה הדרכות נגד ובגנות הבטלה ובמעלת העיסוק ביישובו של עולם. ובייחוד הדברים אמורים כלפי עבודה חקלאית שהיא ערך בפני עצמו (ר"י ב"ר סימון פתח: 'אחרי ה' אלקיכם תלכו' - וכי אפשר לו לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה, אותו שכתוב בו 'בים דרכך...' ואתה אומר 'אחרי ה' תלכו'? 'ובו תדבקון' - וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהידבק בשכינה, אותו שכתוב בו 'כי ה' אלקיך אש אוכלה'... - אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה, הה"ד: 'ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם'; אף אתם, כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה, הה"ד: 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם'," - ויקרא רבה כה) ובייחוד בארץ ישראל (עיין "חתם-סופר" חידושים סוכה לו: "העבודה בקרקע גופא מצוה, משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא את פירותיה הקדושים")."ואספת דגנך", וכן בנטיעה עצמה מקרבים את ביאת המשיח. ממה נפשך, אם הסדר הנוהג שש שנים הוא טוב - המשך בו, ואם אינו כזה, הפסיקהו לצמיתות?! זו השאלה הראשית.
על מנת ליישב קושיות אלו, עלינו לעיין ראשית כל במהותה של ההפסקה. מהו פשר המושג "הפסקה"? נעיין ברש"י (ויקרא א, א): "ומה היו הפסקות משמשות? ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט". כלומר, הפסקה אין פירושה לחדול לגמרי, אלא נתינת רווח בין דבר לדבר. משה רבנו מפסיק מדי פעם בלימוד התורה בסיני, הפסקה קטנה - פרשה סתומה, הפסקה ארוכה - פרשה פתוחה, משום שעל מנת לעכל רוחנית את הדברים יש להתבונן בהם. ומכאן קל וחומר לנו, אם הקב"ה מלמד את משה רבנו ע"ה, ובכל זאת עושה הפסקה, על אחת כמה וכמה שאנו נעשה בלימודנו.
כתב מרן הרב באורות התורה (ז ג): "יש שהזמנים שמתבטלים מהתורה הם פועלים להאיר את העיניים להכיר את תוכן קדושת התורה ועומק החיים שהיא משפיעה על לומדיה". כלומר, לפעמים ביטול תורה (אי יכולת ללמוד) מלמדת את האדם את ערכו הנעלה של מה שהוא לומד. כלומר, ההפסקה לא מחריבה את הדבר, אלא בונה אותו. ניקח דוגמא מעולם המצוות: עניין טהרת המשפחה וימי הריחוק מחזקים את הקשר בין האישה לבעלה (ע"י מניעת מצב של "לבו גס בה") .ולעיתים אף בין חברים זה כך, ולכן ישנה הלכה, כי "הרואה את חברו לאחר שלושים יום מברך שהחיינו", על השמחה שרואה אותו מחדש (להרחבה עיין בסידור עולת ראיה על ברכה זו).
אם כן, אחד מתנאי האהבה הוא ההפסקות, ההפסקה מחדשת את הדבר שתחושתו הוקהתה במקצת.


מרן הרב בהקדמתו "לשבת הארץ" כותב: "את אותה הפעולה, שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה". על מנת להבין את פעולתה של השמיטה יש להתבונן ראשית כל, בשבת.
חיי החול ע"י המהומה שלהם, מסתירים את הסגולה והקדושה של הנשמה האלוקית, ולכן צריכה לבוא הפסקה על מנת שנוכל להרגיש את עוצמת הנשמה. רוגז ועצבות נגרמים כתוצאה מכך שאדם מרגיש מיותר בעולם והוא מתוסכל כתוצאה מכך.
אותה פעולה שהשבת פועלת על היחיד - פועלת השמיטה על האומה, והיובל על דורי דורות. (ועיין במאמרו של הגרש"י זוין זצ"ל, סיני נז' תשכ"ה, וכה דבריו: "עיקר ההבדל בין שבת לשביעית שקבע הרב, ששבת היא להיחיד ושביעית להאומה, לכאורה לא מצינו לו מקור. ובנו של מרן, הרב צבי יהודה הכהן קוק, שליט"א (זצ"ל) אמר לי מקור זה: בזוהר יתרו (פח, ב) כתוב: "בשבתא יהבין ליה לבר נש נשמתה אחרא, נשמתה עילאה", ובזוהר בהר (קז-קח): האי קרא בכנסת ישראל אוקימנא... הדא הוא דכתיב: כי תבוא לארץ וגו' ושבתה הארץ". ובכן: בשבת - בר נש, ובשמיטה - כנסת ישראל.")
האומה צריכה את השמיטה במובן החברתי הלאומי. וזאת, משום שישנה סתירה בין השאיפות החברתיות של האומה לבין קיומן בפועל. אנו שואפים ל"ואהבת לרעך כמוך" ואילו בפועל אנו עסוקים ברכושנות. אולם, הרי צריך גם רכוש פרטי, אם כן, מה עלינו לעשות?! תסביך זה הורס את עולמנו המוסרי ומתוך כך מרחיק את האור האלוקי מאיתנו. יוצא, שהמצב האידיאלי של אהבה וחיבה מתפוגג בגלל ההקפדה על הרכוש הפרטי וניסיון ההתעשרות של הפרט. ועל כן, פעם בשש שנים מפסיקים באופן זמני חלק מרכזי מחיי הכלכלה - שהיא החקלאות - אולם לא במסחר, וזאת משום שהחקלאות היא העיקר בהיותה עוסקת במזון - שהוא אמצעי הקיום המיידי. הקללה הרובצת על החקלאות "קוץ ודרדר תצמיח", אין פירושה קללה על עצם החקלאות, כפי שטוענת הנצרות, שהרי גם בגן עדן עסק אדם הראשון בחקלאות "לעובדה ולשמרה". אלא האשמה באדם שקלקל בחטאו. לעתיד לבוא תיעלם הקללה שבחקלאות, גם כתוצאה מהתפתחות המדע, אבל בעיקר ע"י עילוי האדם. המסחר לעומת זאת הוא לוואי. עניינו בעיקר לנייד דברים ולווסת כמויות של אספקה. המצב בימינו לעומת זאת הוא שאנשים חושבים שעיקר עניינו של המסחר הוא לצבור כסף, דבר שמשפיע גם על הייצור. למשל, מדוע לייצר ניאונים עמידים, בוא נייצר ניאון שמתקלקל מהר, וכך נרוויח עוד כסף כתוצאה מההחלפות, וכן במחשבים למשל - חלקים, ותוכנות, עוד גרסה ועוד מהדורה, משכנעים לקנות מוצרים שאין בהם צורך. ודאי יש להתנער ממצב זה!
מפירות שביעית גם לא עושים תרופות, משום שמחלה אינה דבר אידיאלי, והיא נגרמת כתוצאה מאורח חיים לא תקין, וממילא אם ייפסק אורח חיים זה, המחלות יחלפו.
בעבודה רציפה יש קושי פיזי וקושי פסיכולוגי, אדם עבד קשה ופתאום צומח מלפפון רקוב - יש בכך עגמת נפש וצער רב , ועל כן יש ערך לפעמים, על מנת להבריא את הנפש, לחדול מעיבוד האדמה.
השמיטה בזמננו היא מדרבנן. יש בה גם טעימה מן "לעתיד לבוא" ולעניין זה אף יש השלכה מעשית. בשנת השמיטה, בעת עריכת "תיקון חצות" אין אומרים את "תיקון רחל" - העצוב, אלא רק את "תיקון לאה" - השמח. כלומר, יש סגולה פנימית בשנה זו, משום שהשמיטה מתחילה מלמעלה, ואנו, מלמטה - רק מגלים אותה. מדרגה זו אינה שייכת עדיין בפועל אלינו, אולם, אנו מסמנים מטרות וקובעים יעדים שאליהם נגיע בעתיד בעזרת ה'.


תגיות: שנת השמיטה



מאמרים נוספים מעלון פרשת כי תצא התשע"ה:
לא תתעלם - הרב דב ביגון
בטחון עצמי (ב) - הרב אלישע אבינר
דא היא נשמתא - הרב אייל ורד
תלמיד חכם - הרב ליאור אנגלמן
מלחמות עולמיות - הרב דוד לנדאו
שימוש בכוח המדמה בחינוך - ד"ר מיכאל אבולעפיה
התחדשות - יפה

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: