ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: וירא
פרשה נוכחית: חיי שרה
פרשה הבאה: תולדות
 


אחרי !

נתן קוטלר


ליל שבת בבסיס הכשרה בדרום. פלוגה ח' יושבת לסעודה ונהנית מהאוכל שרק הטבחים בגדוד יודעים להכין. לקראת סוף הסעודה התורנים מתחילים להגיש מנות אחרונות אישיות. אחד התורנים ניגש לשולחן הסגל ורוצה לחלק למפקדים מנות אחרונות, אבל המפקדים אומרים לו "תן קודם לחיילים, אנחנו רק נאכל כשאחרון החיילים יקבל". תורן נוסף מגיע ומנסה לחלק לסגל, אבל הם בשלהם "החיילים קודמים". רק כאשר כל החיילים בפלוגה קיבלו, ניאותו המפקדים לאכול את המנה האחרונה.
ואני יושב שם מהצד ומתבונן בהשתאות במתרחש. יושבים שם מפקדים לא יותר מדי מבוגרים מהחיילים עצמם, אבל נראה שהם הפנימו מה זה אומר להיות מפקדים בצה"ל.

אין דומה למפקד בצה"ל בשום צבא אחר בעולם, המפקד בצה"ל הולך לישון אחרון וקם ראשון. המ"מ שוטף יחד עם המחלקה שלו את חדר האוכל, הוא מפשיל שרוולים ומשפשף סירים במטבח.
הדגישו לנו היטב בבה"ד 1 שמפקד אינו נהנה מפריבילגיות מעצם היותו מפקד, ה'ברזלים' על הכתפיים לא מקנים זכויות, אלא הפיקוד משמעו אחריות. תפקיד המפקד הוא לדאוג לחיילים שלו, לפעמים אפילו כמו שאבא דואג לילדים שלו. אם אתה רוצה להיות מפקד בצה"ל, אתה חייב להשקיע את כל כולך למען החיילים שלך. אמנם לעיתים אנו שומעים על מקרים שבהם מפקדים בצה"ל לא התייחסו כראוי לפקודיהם, אך מקרים אלו יוצאי דופן ונדירים ביותר והצבא מתייחס אליהם בחומרה רבה.
הרוח הגדולה הזאת שנושבת בפיקוד בצה"ל יונקת ישירות מהיהדות. מנהיג אמיתי יודע שמעמדו אינו מקנה לו שררה ופריבילגיות "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם" (הוריות י, א), אלא שהוא "עבד לעם הזה" (מלכים א' יב, ז) ועליו לשרת את הציבור. בפלמ"ח היו אומרים כי "כל מפקד הוא השׁמָּש של פְּקוּדיו, ואילו מפקד הפלמ"ח הוא השׁמָּש הראשי".
דמותו של המנהיג לפי היהדות היא כפי שנאמר לגבי מינויו של יהושע: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר. יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (במדבר כ"ז, ט"ו-י"ח).
רש"י מפרש את הביטוי "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם" כדלהלן: "לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג שנאמר 'אל תירא אותו' (במדבר כ"א). וכדרך שעשה יהושע שנאמר 'וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה' וגו' (יהושע ה). וכן בדוד הוא אומר 'כי הוא יוצא ובא לפניהם' (שמואל א' י"ח) יוצא בראש ונכנס בראש".
בצה"ל, המפקדים נמצאים בראש הכוח, הם סופגים בדרך כלל את מכת האש הראשונה ומובילים את הלוחמים. קריאת 'אחרי' הצה"לית, היא במקור קריאה תנ"כית. אברהם אבינו יצא בראש חניכיו ללחום בארבעת המלכים (בראשית יד, טו). על יעקב אבינו נאמר "וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו". רש"י מסביר "עבר לפניהם" - "אמר אם יבא אותו רשע להלחם, ילחם בי תחילה".
הרב משה צבי נריה מביא במאמרו "אחרי! קריאה מקורית עתיקה בישראל" את המקורות הבאים: 'אהוד בן גרא הסתער בראש הלוחמים במלחמה נגד מואב "...וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָהָר וְהוּא לִפְנֵיהֶם. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רִדְפוּ אַחֲרַי..." (שופטים ג, כז-כח). ברק בן אבינועם הוביל את אנשיו במלחמה נגד סיסרא "וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו" (שופטים ד, יד). על יהודה המכבי נאמר "ויעבור הוא ראשונה וכל העם אחריו, וינגפו כל הגויים לפניהם" (מכבים א' פרק ה, מג).
אך המסורת התנ"כית של הקריאה "אחרי!" ממשיכה גם בדורנו, בפרק העכשווי של התנ"ך. מפקד חטיבת הבקעה, אל"מ אריק רגב וסגנו, סרן גדי מנלה, נהרגו בשנת תשכ"ח (1968) בבקעת-הירדן כשהסתערו בראש חייליהם בקרב מול מחבלים. סגן הרמטכ"ל, האלוף יקותיאל אדם, נהרג בשנת תשמ"ב (1982) בהיתקלות עם מחבלים בכפר דוחא בלבנון (ליד מוצב הבופור). כמו כן מח"ט חברון, אל"מ דרור ויינברג, נהרג בשנת תשס"ג (2002) במרדף אחר ממחבלים בקרב 'ציר המתפללים' ('סמטת הגבורה').
לאחר שאל"מ אריק רגב נהרג, פרץ דיון ציבורי בשאלה 'האם ראוי למפקדים בכירים להסתכן בקרב?', אך הרמטכ"ל, רא"ל חיים בר לב כתב את התגובה הבאה: "אני סבור, שהליכתם של מפקדינו הבכירים יחד עם אנשיהם אל מקומות הסכנה, היא בראש וראשונה ביטוי לתכונה אנושית ולרמה מוסרית... אני מאמין כי העובדה, שיש לנו צבא המצמיח מתוכו מפקדים כאלה, ושיש לנו מפקדים כאלה, אשר בדוגמא האישית, בהגשמה העצמית ובהעזה שלהם, מעצבים את דמות הצבא ומטפחים את רוחו - היא אחד הגילויים הנפלאים של ייחוד עם ישראל בארצו".
הרבה דיו נשפך במטרה לברר מה מניע חייל להסתער בקרב: האם החייל מסתער בגלל "יצר ההרפתקנות" שמחפש אתגרים והרפתקאות? או שהוא מסתער בגלל "הרצון לכבוד" ולקבל עיטורים שונים? או שהוא בכלל מסתער בגלל הבושה מחבריו?
אך רא"ל חיים בר לב כותב את המניע המרכזי - החייל מסתער בקרב בגלל הדוגמא אישית של המפקד. דוגמא אישית מתחילה בכך שהמפקד אוכל רק לאחר שאחרון החיילים קיבל את ארוחתו, ממשיכה בכך שהמפקד עובד יחד עם חייליו לנקות את המטבח ומסתיימת כאשר המפקד מסתער בראש חייליו מול אש האויב.
ככל שהמפקד יקרין שהדאגה לכלל היא 'הערך המוסף' של הצבא (ראה אבן ישראל ח"ג עמ' קצ"ב-ג), בשגרה וכן בחירום, כך יפנים החייל את רוח המפקד ויהיה מוכן אפילו למסור את נפשו למען העם והארץ.
על מגרש המסדרים המפורסם של בה"ד 1 מופיעות מילים החקוקות הן באבן והן בלבות רוב הצוערים שקיבלו את דרגות הקצונה "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים ז, יז). הדוגמא האישית של מפקדי צה"ל היא מיוחדת במינה הממשיכה את המסורת הפיקודית של עם ישראל לדורותיה.
נותר לנו רק להיזכר בדברי דוד בן גוריון הכתובים על גבי קירות בית הספר למ"כים (ביסלמ"ח): "תדע כל אם עבריה: שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך".
לתגובות: [email protected]
*) הציבור מוזמן לשיעור אמונה מידי שבוע בנושאים אקטואליים שמתקיים אי"ה בבית הכנסת המרכזי בית הכרם (רח' בית הכרם 17) בימי ג' בשעה 20:30.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: