ענווה והכרת הערך העצמי

מהי ענווה אמיתית? האם ענווה היא צמצום הכוחות והכשרונות או דווקא העצמתם? האם ענווה וביטוי הכשרונות יכולים לבוא ביחד?

ענווה פסולה וענווה כשרה
המשנה האחרונה במסכת סוטה אומרת: “משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא” (מ”ט” ב). אך רב יוסף משיג על כך: “אמר ליה רב יוסף לתנא לא תיתני ענווה דאיכא אנא (= “אין לִשְנות במשנה שבטלה ענווה שהרי אני קיים” שאני ענותן)”. אפשר לשאול איך רב יוסף מעיד על עצמו שהוא ענוותן” הרי זה לכאורה בדיוק ההפך מענווה?

ישנם שני סוגים של ענווה” יש ענווה פסולה ויש ענווה כשרה. הרב קוק מלמדנו “צריך האדם להכיר את כשרונו הפנימי” וידע בעצמו אם נוצר לגדולות” אל יבהל מפני עוון של גאוה” במה שיכיר את מדרגת שכלו” וערך נטיית רצונו. אדרבא מפני ענוה פסולה המדכאת את הנשמה ומטשטשת את האור האלקי שבנפש צריך להזהר הרבה יותר” (אורות הקודש חלק ג עמ’ רטז).

ענווה פסולה היא כאשר האדם אינו מאמין שהוא מסוגל וראוי לשאוף לגדלות. ואילו ענווה כשרה מאפשרת לאדם להכיר את ערכו הפנימי ומעצימה את כוחותיו מתוך מקום אמיתי. וכן “כל זמן שהענוה מביאה עצבון היא פסולה וכשהיא כשרה מוסיפה היא שמחה” גבורה וכבוד פנימי” (מדות הראיה ערך ‘ענוה’ ז). ולכן” רב יוסף העיד על עצמו שהוא עניו מתוך הכרת ערכו הפנימי. אם כן” לא זו בלבד שאין בדבריו שום ניגוד לענווה” אלא הם הם מבטאים ומבארים את שורש הענווה הכשרה. ויותר מזה” בדברי רב יוסף יש מסר חשוב ובפרט לתקופתנו.

הגלות וחוסר האמון העצמי
תקופת הגלות מאופיינת בענווה פסולה. בגמרא בגיטין (נ”ו” א) מסופר שבר קמצא פסל את הקרבן של הקיסר. וחכמים נטו להקריב את הקרבן משום שלום המלכות. אך רבי זכריה בן אבקולס התנגד “יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח!”” וכאשר הציעו להרוג את בר קמצא” רבי זכריה התנגד “יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג!”.
הגמרא מספרת: “אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס” החריבה את ביתנו” ושרפה את היכלנו” והגליתנו מארצנו” (שם). המהר”ץ חיות שואל מה הקשר בין גישתו של רבי זכריה בן אבקולס לבין ענווה?
המהר”ץ חיות מסביר שרבי זכריה בן אבקולס היה היחיד שיכול להציל את המצב ולקחת מנהיגות אך הוא לא האמין שהוא מסוגל וראוי לכך: “אולם לפי הדין היה מותר להקריב בעל מום וקרבן בזה הענין שהיה סכנה לכלל ישראל…ואולם מפני גודל ענותנותו של רבי זכירה בן אבקולס לא הרהיב בנפשו עוז לעשות בזה הלכה למעשה וחשש שיחשדו אותו שעשה שלא כהלכה ולא החשיב עצמו לגדול ולקבוע בדעתו להיות עושה הלכה למעשה ולתלות בהוראת שעה. וחישב כי הדבר נמסר רק לגדולי הדור. והוא אינו ראוי לזה לעשות גדולות שלא כתורה ולתלות כי עושה למען לגדור גדר ולעמוד בפרץ. ומפני זה אמרו לשון ענותנותו היינו בזה שלא רצה לעמוד על דעתו זאת היתה הסיבה לחורבן הבית” (שם).
הענווה של רבי זכריה שלא האמין בגדלות שלו” היתה מסוג הענווה שאפיינה את תקופת הגלות שהתבטאה בחוסר אמונה ביכולותינו ובגדלותנו. ולכן חז”ל מדגישים שהיא “החריבה את ביתנו” ושרפה את היכלנו” והגליתנו מארצנו”.
ואכן בתקופת הגלות עם ישראל לא האמין שהוא מסוגל וראוי לעמוד מול האומות ולהגיע לעצמאות מדינית בארץ ישראל. ורק כאשר הגלות עמדה להסתיים והתנוצץ אור של גאולה” עם ישראל התחיל לשאוף לגדלות (ראה הרא”א קפלן” ‘בעקבות היראה’ עמ’ פה-פו).
הראיה הפנימית של רב יוסף
רב יוסף ראה תמיד את פנימיותם של הדברים (ראה: הרב קוק באגרת תקנ”ה) וחי מתוך תודעת הגאולה. ולכן כאשר חכמי ישראל התבוננו קדימה על תקופת עקבתא דמשיחא – הם נבהלו “אמר עולא: ייתי ולא איחמיניה וכן אמר רבה ייתי ולא אחמיניה” [=יבוא המשיח והלואי שלא אראנו] (סנהדרין צ”ח” ב) אבל דווקא רב יוסף חפץ לזכות לחיות עם כל הקשיים של עקבתא דמשיחא: “רב יוסף אמר ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה” [יבוא המשיח ואזכה לשבת בצל גללי חמורו ובלבד שאראנו] (שם).
ולכן נראה שדברי רב יוסף “לא תיתני ענווה דאיכא אנא” מופנים אלינו ולאתגרי תקופתנו. ב”ה זכינו להכיר בערכנו הלאומי ולהקים את הקומה הגשמית שלנו במדינת ישראל” אך עתה הגיע הזמן ליישם לחלוטין את דברי רב יוסף ולהאמין בגדלותנו הרוחנית. וזאת כדברי הרב קוק “אם נדע את גדלותנו אז אנו יודעים את עצמנו” ואם נשכח את גודלנו אנו שוכחים את עצמנו” (אורות התחיה ה’).
לתגובות: natanorot@gmail.com
*) הציבור מוזמן לשיעור אמונה מידי שבוע בנושאים אקטואליים שמתקיים אי”ה בבית הכנסת המרכזי בית הכרם (רח’ בית הכרם 17) בימי ג’ בשעה 20:15.