פרשת בהעלותך היא פרשה מוזרה. יש בה לכאורה אוסף נושאים שבמבט ראשון נדמים כלא קשורים זה לזה: הפרשה מתחילה ממעשה המנורה; ממשיכה בעניינם של הלויים; פסח שני; תפקיד החצוצרות; בקשתו של משה מיתרו שיישאר עמם; פרשת ויהי בנסע הארון; המתאווים לבשר; האצלת הרוח לשבעים הזקנים; נבואת אלדד ומידד; ולבסוף חטאה של מרים בדיבורה על משה.
בספר שמונה קבצים (ח” קנז) מופיעה פסקה מופלאה בה חורז הרב קוק את כל פרשת בהעלותך סביב נושא אחד והוא: הופעת עידן המשיחיות. כאשר עם ישראל מתקרב לארץ ישראל” מסביר הרב קוק” מתעורר הכוח המשיחי. קרי” הרצון לעבודת ד’ שאיננה מגיעה מתוך סמכות חיצונית – גדולה ככל שתהיה אפילו כנבואתו של משה רבנו – אלא מתוך חיבור והזדהות פנימית. יש כאן שורת מקרים אשר במבט ראשון מערערים את מנהיגותו של משה” אבל דווקא מתוכם מתברר מקומו של העם כולו בעבודת ד’ מתוך תורתו של משה. הדבר מתחיל מכך שמשה ‘מתקשה במעשה המנורה’ על פי דברי חז”ל ונאלץ לקבל הדרכה ישירה מד’ (“‘וזה מעשה המנורה’ – שהראו הקב”ה באצבע”); ממשיך בהעמדת הלויים ושבעים הזקנים כמתווכים נוספים” מלבד משה” בין העם לקב”ה; חוסר ידיעתו של משה ביחס לדיני הטמאים בפסח (“עמדו ואשמעה מה יצווה ד’ לכם”); השימוש בחצוצרות ובארון ברית ד’ ככלי עזר למשה לתנועה במדבר; הזדקקותו ליתרו; תלונתם של המתאווים לבשר כלפי משה; נבואתם של אלדד ומידד (“משה רבנו מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ”) והתרסתה של מרים.
כל התופעות הללו מתבטאות בשלב ראשון כסוג של מרד” ‘חוצפא ישגא'” כלפי משה רבנו. ניתן לומר שגם בדורנו דור התחייה” המצב דומה.
המבט האמוני מבין” כי למרות השלילה” כל אלה הנם פתח לבירור תורת הגאולה” אשר בה כלל ישראל וכל אדם ואדם מישראל ימצא את נקודת החיבור וההשקה ל’אות שלו’ בתורת משה.
*ר”מ בישיבת ההסדר שדרות
