היחס אל ה”חוק”

על הנאמר בפרשתנו “אם בחוקותי תלכו”” וכהסברו של הספורנו (במקום)” “חוקות הם גזירות מלך”” מצאנו לכאורה סתירה בתורה. מצד אחד” כל הברכות המופיעות בפרשתנו הן התוצאה החיובית של השגחת ה’ עלינו בזכות שמירתנו את התורה שראשיתה היא ההליכה בחוקיה” ומאידך” כל הפורענויות הנוראות המוזכרות בפרשת כי תבוא אינן משום שלא שמרנו על חוקות התורה אלא דווקא מפני “אשר לא עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב”. כלומר” עבדנו את ה’ אלקינו” ושמרנו את חוקיו” אך לא בשמחה ובטוב לבב. בקיצור” האם עלינו להתייחס את התורה כאל חוק דת – גזירת מלך” וממילא כך לנהל את חיינו הרוחניים והכלליים” או אולי אין הדבר מספיק ושמא אסור לעשות כן?
בשאלה עתיקה זו עסקו חז”ל בכל הדורות. ננסה לסכם את המסקנה העולה מדבריהם באופן נקודתי ובתמציתיות. היחס אל היהדות כחוק – כדת – צריך להיות כפול. מצד אחד אנו עבדים למלך” וכעבדים הננו מבינים שלא מחשבותינו מחשבותיו” ולא דרכינו דרכיו. הננו מתבטלים בשכלנו בתחושותינו וכו’ כלפי האין-סוף האלקי מפני החלקיות שלנו וממילא החוסר שבנו. זהו יסוד כל התורה כולה – “יראת שמים” – ועל כן אנו מקיימים את רצון המלך בכל מצב בין כשהדברים ‘מסתדרים’ לנו ובין כשלא. יותר מכך. כלל זה מלמדנו שאף במה שנדמה לנו שאנו מבינים את הנהגת ה’ בעולם ובטעמי מצוותיו” אין הבנתנו זו אלא חלקית וחסרה שהרי רבש”ע הוא לעילא לעילא מהשגותינו ומתפיסתנו” וכלשונו של הרב קוק (עו”ר ב” סא) עלינו “לרומם את ערכינו כולם ביחס לחכמה ולטוב לרום העליון… עד שאין לחלק בין מה שאנו קוראים חכמה ובין מה שאנו קוראים היפוכה (וכמו כן) אין הפרש כלל בין אלה העניינים שאנחנו נוכל לקראות אותם טוב ובין מה שאנו קוראים היפוך הטוב” כי הכל טוב ולטוב” (עיי”ש כל הפיסקה).
ומצד שני הננו בנים לאבא” וכבנים הננו רוצים להזדהות” להיות שייכים וממילא עלינו ללמוד ולהבין את הנהגתו וטעמי חוקיו. רק הבנה שכלית תיצור את ההזדהות והשייכות המבוקשת וממילא תביא אותנו לשמוח בדבר ה’ ובקיום מצוותיו” וכדברי רבנו בחיי בעניין זה (דברים כט מח) “יאשימנו הכתוב בעובדו הי”ת” ולא היתה העבודה בשמחה לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות והשמחה במעשה המצוה – מצוה בפני עצמה” מלבד השכר שיש לו על המצוה” יש לו שכר על השמחה” ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה” ולכן צריך שיעשה האדם המצוות בשמחה ובכוונה שלמה”. ויותר מכך” היחס אל היהדות כחוק-דת” כאוסף חוקים טכניים שצריך לקיימם” עוקר את העיקר” את עצמיות החיים האלוקיים שאותם נטע הקב”ה בתורה” במצוותיו ובנו – עם ישראל” עד כדי כך” שהרב קוק מלמדנו שאין היהדות באמת ראויה להיקרא דת (שהרי “הדת ניתנה בשושן הבירה”) משום שהיא הרבה הרבה מעבר לכך וזהו הדבר המרכזי המבדיל אותה מדתות אחרות שאינן אלא אוסף של חוקים טכניים מעשיים ותו לא” וז”ל באגרתו (אג’ א עמ’ קסד): “אם לא נצא להאיר את האופל” להסביר את ההבדל שבין דת לדת” כלומר שבין הדת שאינה ראויה להיקרא בשם עצם פרטי” זה מפני גובהה ומקוריותה לבין דת מחוקה (לשון חוק/חיקוי/מחוק) וסעיפית (הכוללת סה”כ אוסף סעיפים מעשיים טכניים) שאין לה אלא כפי מה שיכלה לדלות מהמקור בדרך גניבה וחלחלה (הנצרות) מבלעדי פעולה רוחנית אדירה זאת” ישאר העניין סמוי מן העין והעבדות הפנימית תקום להתבושש עם היהדות הפנימית…”.
נזכה בעז”ה להיות גם עבדים למלך וגם בנים לאבא – “אבינו מלכנו”” ומתוך כך לשיר – “ועתה בנים שירו למלך” לא רק עבדים למלך ולא רק בנים לאבא” אלא בנים למלך…