דרכי חינוך בפיאסצנא (א)

האדמו”ר קלונימוס קלמיש שפירא הי”ד” האדמו”ר מפיאסצנא” שנרצח בשואה על ידי הנאצים ימ”ש” היה מגדולי המחנכים בדורו. מול גל נטישת הדת על ידי המוני צעירים מרקע חסידי הוא הציב משנה חינוכית עמוקה. את משנתו החינוכית הוא יישם בישיבתו אבל גם העלה אותה על הכתב בספריו. הוא פנה אל המחנכים” אל האברכים וגם אל תלמידי הישיבות” והציע להם את משנה חינוכית מקיפה בעבודת ה’. מפורסמת ביותר היא הקדמתו לספר “חובת התלמידים”” שיש בה גם עקרונות חינוכיים כלליים וגם ניתוח מדוקדק של שורש המשבר הרוחני שפקד את דורו.
האדמו”ר מפיאסצנא התייחס לשיטות החינוך המקובלות: “ציווי” ו”הרגל”. ציווי – משמעת. האב מצווה” והבן מציית. הרגל – חזרה על מעשה פעם אחר פעם” שמטמיעה בילד את המעשה הרצוי והופכת אותו ל”טבע שני”. אבל” טוען האדמו”ר” הציווי וההרגל אינם “חינוך”” מפני שמטרת החינוך היא לעשות רושם נפשי בחניך שיישאר בו גם כאשר יעמוד ברשות עצמו. לכן” הציווי וההרגל אינם מוגדרים כ”חינוך” מפני שאינם פועלים לטווח רחוק” השפעתם היא מוגבלת. הם יעילים רק כל עוד יד ההורים “תקיפה” על ילדיהם” כאשר הילדים כפופים להוריהם. “המצווה אף המרגיל אינו בטוח שהבן או התלמיד המצוּוה והמתרגל יעשה כמצוותו גם כשיגדל ויהי ברשות עצמו”. לא רק כוחה של המשמעת הוא זמני אלא גם כוחו של ההרגל. אין כל ערובה שהנער יתמיד בהרגלים שהוא קנה בילדותו ולא יתנער מהם. בכך יוצא האדמו”ר נגד שיטות חינוך ששמו את הדגש העיקרי על ההרגל והאמינו שהרגלים טובים לא יעזבו את הילד גם בהגיעו לבגרות. האדמו”ר הביט סביבו” ראה את היקפי הנשירה של הנוער מדרך התורה” ולמד מכך שאין לבטוח בהרגל” שהרי מרבית הנערים שנשרו מדרך החסידות קיבלו חינוך שכלל לא רק “ציווי” אלא גם “הרגל”.
מטרת החינוך הוגדרה היטב בפסוק “גם כי יזקין לא יסור ממנה”. כלומר” גם כאשר הנער יתבגר” ותחלש השפעת הוריו ומחנכיו עליו” הוא לא ינטוש את דרך התורה והמוסר שהנחילו לו. לשם כך” לא מספיקה פעולה חינוכית חיצונית (ציווי או הרגל) אלא נדרשת פעולה פנימית. האדמו”ר מפיאסצנא ניתח את המילה “חינוך” בתנ”ך בכל משמעויותיה והגיע למסקנה שהמילה “חינוך” “נאמרה על הוצאת ההכשרה אשר באדם או בכלי” מן הכח אל הפועל” ואם לא נוציאה היא תישאר בהעלם… וכשנאמרה תיבה זו על חינוך הבנים” אז הכוונה היא לגדל ולפתח את טבעו והכשרתו של הילד שנמצאה בו במדה קטנה או בכוח ובהעלם” ולגלותה”.
כידוע” חלוקות הדעות על מהות האדם” האם הוא טוב מטבעו או רע מטבעו. אם הוא רע מטבעו” מטרת החינוך היא לדכא את רע שבו ולעצב אישיות חדשה על ידי “ציווי” או “הרגל”. לעומת זאת” אם האדם הוא טוב מטבעו” מטרת החינוך היא לפתח ולגלות את הטוב שבו ולחסום השפעות חיצוניות שליליות. האדמו”ר מפיאסצנא כדרכם של גדולי החסידות הכריע שהאדם מישראל הוא טוב מטבעו: “האיש הישראלי עוד בילדותו רוח ד׳ נשמת שדי טמונה וגנוזה בו”” לכן “צריכים לגדל ולחנך אותו להוציאה” לגלותה ולהפריחה והיה ליהודי נאמן עובד את ד'” בתורתו מעצמו יחפץ” ומדרכו גם כי יזקין לא יסור”.
עד כאן למדנו על מטרת החינוך” ושאין הציווי וההרגל לבדם מבטיחים את השגת מטרת החינוך. מהו האמצעי החינוכי להשגת המטרה? השיב האדמו”ר” שהאמצעי החינוכי רמוז בתחילתו של הפסוק: “חנוך לנער על פי דרכו”. כלומר “על פי דרכו של כל אחד ואחד”” ולשם כך “צריך ליתן לב אל הבן והתלמיד” לדעת את טבעם ושכלם”. בחינוך של ציווי והרגל אין התייחסות לדרכו של הנער. זה מיותר” המחנך מצווה “עשה כך או כך” ודי לו. גם [המחנך] אינו מרגיש חוב בעצמו [= מחוייב] לטפל בכל תלמיד ותלמיד בפני עצמו” [אלא] יכול הוא לצוות להרבה תלמידים בני גיל אחד ציווי אחד: עשו כך או כך. כי לא בתלמיד או בבן” רק בו – במְצָווה בלבד – הדבר תלוי” הוא יצווה וזהו הוא הכל. אבל המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו” לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה למרום וקדוש… מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו” ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכותו” עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה” להוציאה” להצמיחה ולגדלה. כיון שכן” לא בכל הנערים שווה הוא החינוך” תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו” דעתו” מידותיו וכו'” ואותם על המחנך להכיר. ולא די לו למחנך אם רק את עצמו ודעתו לבד יכיר” כי אם במתחנך הדבר תלוי”. הוי אומר” החינוך איננו אחיד” איננו נגזר מהמסרים החינוכיים שהמחנך מבקש להעביר” אלא תלוי בטבעו ובמידותיו של החניך.
האדמו”ר הוסיף הבהרה חשובה: חינוך המותאם לטבעו של הילד איננו חידוש של תורת החסידות. חכמת הפדגוגיה אף היא דוגלת בכך. כל מורה מתחיל” הן למקצועות הקודש והן למקצועות החול” יודע שההצלחה החינוכית תלויה בהתאמת החומר הלימודי ושיטות ההוראה לכישוריהם של התלמידים. ועל כן מעודדת מערכת החינוך את חלוקת התלמידים ל”הקבצות” על פי כישוריהם. על פי אלו כישורים? משיב האדמו”ר” שחכמת הפדגוגיה עוסקת בהוראת חומר לימודי וברכישת יידע” לכן היא פונה אל “שכלו” של התלמיד” אל כישוריו הקוגניטיביים. זה לא הנושא שלנו. הנושא שלנו איננו קניית ידע תורני או מדעי אלא כיצד לקשר את הנער לאלוקי ישראל עד ש”כל מאוויו אליו יתברך יהיו”. חינוך זה איננו פונה אל שכלו של הנער בלבד אלא אל “כל התלמיד” נפשו” רוחו ונשמתו של הילד הישראלי”. (המשך יבוא).
לתגובות: aviner@neto.net.il . לב אבות – קו חם (חינם) להורים של מתבגרים. המשיבים בקו: רבנים” פסיכולוגים ויועצים. טל’: 02-9973232. אתר “לב אבות” – levavot.org.il באתר – מאמרים ושיעורי וידיאו מפי אנשי חינוך” רבנים ופסיכולוגים.