ראיון עם הרב אלישע וישליצקי
אנחנו מצויים בתקופה לא קלה” ומיטלטלים בין עוצמה לתחושה של חוסר אונים.
קודם כל צריך להתרחק מן המסכים! הם מבלבלים” מרפים ידיים וגורמים לעורף להיחלש. אני יכול להעיד מן האנשים הרבים בדרום ובכלל” כי ברמה של עמך בית ישראל נשמעים דווקא קולות של אחדות” של גבורה ואפילו של זקיפות קומה לאומית” שנצטרך לשמר אותם גם לימים רגילים. נכון שיש קשיים וכאב גדול” אך אם העורף חזק גם הצבא חזק. צריך לזכור שיש ברית הדדית בין העורף לצבא – העורף אמור לתת כוח לצבא והצבא לעורף.
כדי להתחזק עלינו להקשיב היטב לקולות של החברה” של הציבור. ומי שמצוי בשטח מרגיש באמת עוצמות גדולות.
מה מקור העוצמות האלו?
המקור הוא הנשמה של האומה” של הכלל” ומתוך זה ניזון הפרט. לא פלא שעסקנו הרבה בצד הפרטי שלנו” אבל שכחנו שהוא כלי לנשמה הכללית. ועכשיו” היא מתגלה בתוכנו” והיא מעניקה לנו את העוצמות. האויבים שלנו יודעים שיש לנו חוסן פנימי ואותו הם רוצים למוטט. אלא שבשעת צרה הכוח הזה צף וממנו שואב כל אחד מאתנו את יכולת ההתמודדות שלו – אם זה בעורף” זה בא לידי ביטוי במחוזות ובמשימות שהאדם נדרש אליהם” ואם בחזית – זה מתבטא במוטיבציה הגבוהה להפליא” ללחימה.
הגמרא במסכת תענית יא מתייחסת לאמירה “שלום עלייך נפשי”” האם האדם יכול לפרוש מהציבור” מהאחריות ומהרגישות שנדרשת ממנו ולנעול את עצמו? אז נכון שמצד הנפש יש לו קושי כי הנפש מחברת אותו למציאות על כל הכאב והסיבוכים שבה. אבל” אומרת הגמרא הנשמה מעידה בו” כיוון שאינה נותנת לו לפרוש מן הציבור. אין זה אומר שצריך להתעלם מן הכאב. הכאב איננו חולשה אלא הוא מנוף לצמיחה” אם לא נדלג עליו וניתן לו מקום” רק משם נוכל לצמוח. הנשמה האלקית הציבורית היא השורש” והנפש היא רק ענף ממנה.
אם כן” ההתחזקות אינה מתחילה מן השכל אלא מההקשבה לכוח הציבורי שמתגלה” ואני רואה בכל רחבי הארץ ובמיוחד בדרום את האנשים חזקים. רואים אפוא בבירור שהציבור הוא שנותן לנו כוח. ויותר מכך” זה מקרין על החיילים שמגלים כוחות שלא מן העולם הזה. כוחות נפש אדירים!
האם זו רוח ה’?
רוח ה’ היא על האומה בכללה. “עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה” זו לא סיסמא ריקה. אנחנו שואבים את החוסן” החוזק” מעולם נצחי ומוחלט שאינו תלוי בנו” הנהגה אלקית מכוונת. מן המקום הזה של החיבור לנצח” הכאב אינו יכול להפיל אותנו.
“איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק”” איך לחזק את החלשים” וכמובן גם את עצמנו ברגעי חולשה?
צריך להתחבר לתחושות הקשות שיש” ומתוך ענווה” אהבה ואמון צריך לשים כתף ולגלות בתוכם” בתוכנו” את כוחות החוזק” אשר נמצאים שם בוודאות. אבל הבעיה שלנו היא המסכים” שיוצרים מסך בין האדם לעצמו” ומחלישים את אמון האדם כלפי עצמו וכלפי כל המתרחש. הצפייה במסכים מטשטשת וגורמת לאנשים לא להאמין ביכולות שלהם.
מילת המפתח היא אמון. והחוזק יבוא מתוך ענווה ורצון לעשייה חיובית” אם זה להתנדב” לסייע” לעזור ולחזק” ואם זה להתחזק במילוי המשימות שלנו. כלומר עלינו להפעיל את עצמנו בצורה חיובית. צריך לזכור שככל שהמשפחה חזקה ברוחה כך זה מחזק את החיילים.
כמו כן יש לשים לב לחילוק בין חששות לדימיון. לצאת מהדימיון המחליש זו רק שאלה של החלטה! צריך להאמין שהתקופה הזאת מושכת כלפי מעלה ולשתף פעולה עם זה. המשיכה למטה היא דמיונית.
שאלה שעולה במלוא עוצמתה” מה מקום המוסר במלחמה?
המוסר זו נקודה ישראלית יהודית. המוסריות היא המהות שלנו. בבר”ר מסופר שהיה אברהם אבינו מפחד שמא הרג חפים מפשע. אם לא נהיה רגישים נחרוג מהמהות שלנו.
זה אומר להמשיך לרחם על אויבינו” איך זה מסתדר?
בשמואל א טו מתברר לנו שצריך גם להרוג וגם לא לחמול. איך יתכן? כותב המלבי”ם: לרחם – כן” אך לא לחמול. הרחמים הם רגש. אנו רגישים לכך שחיי אדם נגמרים. אולם החמלה היא סוגיה מוסרית שכלית שאסור לה להטעות אותנו. אם נהיה מוסריים ברמה הבסיסית ומתוך זה נצא לקרב לאומי אז זה מוסרי. כיום יש עיוות של המושג מוסר. מהתקשורת מסתמן כי השמאל הוא המוסרי כביכול” והימין עסוק בהתנחלויות. אדם שנלחם – צריך שתהיה לו טהרה מוסרית. ולא ברור איך מי שמדבר בשם המוסר אך מתנגד לעם ולארץ הוא אכן מוסרי…
כל אז מה זה אומר בקרב הנוכחי?
אומר ריש לקיש כי מי שמרחם על האכזרים מתאכזר לרחמנים (המלבי”ם עוסק בלשון המקרא” ואילו ריש לקיש עוסק בחמלה מעוותת וקורא לה בלשון חכמים ‘רחמים’ על אכזרים). צד אחד מהותי של המוסריות הוא כמובן לדאוג לחיילים שהם חלק מעמנו וממשפחתנו” אך יחד עם זה המוסר הוא בפירוש מלחמת הצדק ברֶשע” מלחמת הטוב ברע” ומהצד המוסרי הזה עלינו להמשיך ולמגר לחלוטין את ציר הרשע בעזה.
בימים אלו אסור לנו בשום אופן לדבר כקבוצה שולית” כזרם מסוים או כמפלגה – אלא רוח ה’ היא על האומה כולה” ועלינו לראות היטב את הרוח הזאת” לחזק אותה ולרתום אותה לבאות. כאן המקום להתפלל שאלקי מערכות ישראל ייתן כוחות אמיתיים בקרב החיילים והאזרחים” הלוחמים והמשפחות” העורף והחזית” ומקבלי ההחלטות.
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.
