ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: עקב
פרשה נוכחית: ראה
פרשה הבאה: שופטים
 


כינור הנשמה

הרב שלמה אבינר

ידידים וקוראים יקרים, הטו אוזנכם ואספר לכם סיפור, שקרה לפני שנים רבות. זהו סיפור מופלא, סיפור לא ייאמן, לכן אם לא תאמינו, אסלח לכם, ולא אבוא בטענות אליכם. אל תדרשו ממני הסברים ופירושים, אני מוסר לכם את הדברים האלה כמו שהיו. קחו הכול או לא כלום, כטוב בעיניכם ותנעם נפשכם.
אם כן, לפני שנים רבות, נולד תינוק חמוד, ככל התינוקות, ושמו נקרא דויד. דויד למשפחת רדקליף. אך ככל שגדל התינוק, התגלתה בו מוזרות. הוא היה מקשיב, מקשיב בלי הרף - לעשב שגדל, לסדין שהתקמט, לכיסא, לסיר, לשמש, לאדמה.
הוריו שמו לב לכך אך לא ייחסו לזה חשיבות. כאשר גדל התינוק והפך ילד, הם שאלוהו לפשר התנהגותו המוזרה. אך הסבריו נתקלו כמובן בחוסר אמון. הם ניסו להניא אותו ממנהגו המשונה, אך לשווא, ולבסוף ויתרו והניחוהו לנפשו.
הילד, כמובן, למד מוזיקה בבית ספר וגילה כישרון נפלא. כנער, כבר היה וירטואוז בכינור, הכלי האהוב עליו. הוא ניגן בערבים אצל נסיכים, דוכסים ושאר עשירים מכובדים, וכך התפרנס בכבוד על אף גילו הצעיר.
אולם כל זה היה עבורו עיסוק משני. כל מעייניו היו נתונים להקשבה אל הניגונים שאוזנו העדינה קלטה - מתוך חפצים ועוד יותר מתוך צמחים, במידה גדולה יותר מבעלי חיים, וביותר אצל בני האדם. הוא קלט את המוזיקה הייחודית שזורמת מכל אדם וידע לחקות אותה בכינורו. אנשים הסתכלו עליו כעל משוגע, אך לא התערבו כיוון שהנעים להם באופן מופלא בכינורו.
האמת היא שלא פעם הוא עצמו החל לפקפק שמא אינו שפוי, ושקל לחדול מעיסוקו המוזר, אך כל פעם חזר אליו, כי לא יכול לגבור בשום אופן על תשוקה זו לשמוע נגינתו של כל יצור, ובמיוחד של כל אדם, וקול פנימי היה מבשר לו שאין זו הזיה אלא אמת לאמתה. הוא חיפש בספריות ספרים על ההסטוריה של המוזיקה, על מהות המוזיקה, וקרא כתבים של מוסיקאים מפורסמים כדי למצוא בדל של מידע, שיסייע לו בחיפושו. והנה יום אחד הוא קורא שפיתגורס הפילוסוף והמדען היווני הגדול, כותב שכל העולם הוא סימפוניה מוזיקלית אחת, שכל כוכב משמיע צליל בגובה מסוים וכל הכוכבים יחד מנגנים מנגינה נפלאה, אך כל אלה אין האוזן האנושית מסוגלת לקלוט. אבל תלמידי פיתגורס ציינו שרבם הגדול כן היה מסוגל לשמוע את מנגינת היקום.
מאז, התחזקה הכרתו הפנימית שאין הוא הוזה אלא אוחז באמת גדולה, ולאיטה גמלה בו החלטה נועזת: לחבר מוזיקה אוניברסאלית המורכבת מכל הניגונים של בני האדם. למה בני אדם רבים ביניהם, מכים והורגים, משמיצים ונאבקים, חשב דויד, הרי זה מפני שלכל אחד יש מנגינה משלו, וכאשר הן נפגשות, נוצרת קקופוניה נוראה הצורמת באוזני כל הנוכחים. כל אחד, באופן לא מודע נלחם על ניגונו, ואם אצליח ליצור מנגינה אוניברסלית הכוללת את כל המנגינות, בלי ספק אביא שלום לעולם, אותו שלום כה נכסף על ידי כל אדם ישר וטוב. הוא כיתת רגליו הרחק לגדולי המוסיקאים שבמדינתו, סיפר להם על תוכניתו, אבל כולם דחו אותו על הסף. נתנו לו להבין שהוא עוסק בהבלים ועדיף שיקדיש זמנו לדברים מועילים.
אלא שדויד בשלו. יום וליל מקשיב למנגינה הפנימית של אנשים שנקרו בדרכו כדי למצוא את המנגינה הגדולה הכוללת.
עברו שנים, ודויד דורך במקום, מתעקש בכל כוחות נפשו לתור אחרי שאיפתו הגדולה. כל כולו שקע בה והזניח את יתר עיסוקיו. חדל להופיע וחדל ללמד, ומחוסר פרנסה סולק כמובן מביתו השכור. הוא מצא לו מחסה תחת עץ עבות ושם ישב על אבן וניגן בכינורו יומם ולילה עד שנפל מרוב עייפות. הוא לא הסתפר, שערו וזקנו גדלו פרא, לא התרחץ, לא החליף בגדיו, הדיף ריח לא נעים. והוא בשלו. הוריו ובני משפחתו, חברים ואנשי כמורה - ניסו לדבר על ליבו, אך הוא בשלו, וכל עולמו - הכינור, ובייחוד תשוקתו לניגון האוניברסאלי.
נסיך הפלך שמע על התופעה המצערת והמכאיבה, ריחם על הבחור, שלח חייליו להביאו בכוח לנגן לפניו בארמון, אך הוא עמד בסירובו. בלית ברירה עזבוהו והוא חזר למקומו.
כך חלפו שנים. כולם התייאשו ממנו, רק עוברים ושבים רחמנים היו זורקים לו שאריות מזון להחיות את נפשו - והוא בשלו.
והנה, נזדמן אליו ילד קטן שהוקסם ממנו, לא נבהל מהריח שהדיף ומהמראה הנבזה, הקשיב קשב רב לצלילי הכינור, התיישב לידו והטה אזנו. והתחיל לשאול אותו שאלות
- מה אתה עושה, אדוני?
- אתה רואה, אני מנגן בכינור.
- ומדוע אינך מלמד אצלנו בבית ספר?
- אין זה מעניין אותי. אני מחפש את מנגינת כל המנגינות.
- מנגינת כל המנגינות? יש דבר כזה?
- כן ילד, ודאי גם אתה תתפלא לשמוע...
ומה שלא הצליחו המשפחה, החברים החכמים והנסיכים - הצליח הילד הקטן שלא היווה עבורו איום. הילד ביקש ממנו ללמדו לנגן בכינור, ודויד הסכים בחפץ לב. כך לאט לאט שכנע אותו הילד שיחזור לצורת אנוש, שיסתפר, יתגלח, יתרחץ ויתלבש, שינגן אצל נסיכים, שיגור בבית. ואמנם חזר דויד לחיים נורמליים. אבל, רק למראית עין. כל מעייניו היו נתונים לחיפוש המנגינה האוניברסאלית.
וכאשר מחפשים במסירות, לבסוף מוצאים. ואכן, דוד מצא את הלא ייאמן, את המנגינה שחיפש. הוא חש אושר נשגב, חש שהוא שט בגן עדן.
וראה זה פלא, בעודו יושב בשביל מתחת לעץ שם נהג עדיין לשבת, עברו שני אנשים כשהם רבים ומתקוטטים, מקללים ומעליבים, ובשומעם את המנגינה, הפכו מיד לאנשים אחרים, התחבקו והתנשקו, והמשיכו לדרכם כחברים מאז ומעולם.
הפלא הזה חזר על עצמו שוב ושוב, עד שהשמועה עשתה לה כנפיים באותה מדינה והיו באים אליו אנשים: בני זוג מסוכסכים, הורים וילדים מנותקים, חברים כעוסים ועוד - באים קרועים וחוזרים מאוחים.
כך לאט לאט השתררו שקט ושלווה בממלכה, לא עוד מצה ומריבה, לא עוד בגידה ומלחמה אלא שלום עולמי. שרי צבא באו אליו, פקידי הנסיך, וכן אנשים קשים וקשוחים מטבעם, והיו שבים ממנו עדינים כמו טלאים.
רוח חדשה החלה לנשוב במדינה. שלום ואהבה פרושים על פני כל.
שונאים מושבעים הפכו אוהבים. חיוך לא סר משפתי האנשים. עוברים ושבים שלא הכירו זה את זה ונפגשו באקראי התחבקו והתנשקו. באופן טבעי אנשים ברחובות נתנו יד זה לזה ורקדו. חן וחסד נסוכים על פני כל.
אך הנסיך, שתחילה ראה זאת בעין טובה ונהנה מאותה שלווה שהנגן המוזר השרה על המדינה, הפך מהר מאוד את יחסו המחויך לקנאה: מרכז הכובד של המדינה עבר ממנו אל אותו כנר משונה שאינו מתנהג כשאר האדם. הנסיך כינס את יועציו וחכמיו וכולם הגיעו למסקנה שיש כאן איום על חיי המדינה: אדם שאינו כשאר בני אדם נעשה מוקד משיכה, ושמא יהפוך למוקד שליטה. גרוע מזה, אם הכול ילך בדרכי שלום, באהבה ואחווה ורעות בגלל מנגינתו הארורה, לא יהיה צורך בשוטרים ושופטים, בחיילים, סוהרים ושאר בעלי תפקידים שמתפרנסים מסכסוכם וריבים. חס וחלילה יקרסו אושיות המדינה בגלל כנר מוזר.
לכן הגיעו למסקנה, שיש לסלקו וכך יחזור סדר החיים על כנו. חיילי הנסיך נשלחו למשימה, כמובן עם אטמי אוזניים עבים, שלא ישמעו חלילה את ניגונו, וכך, בנצלם את חוסר תשומת לבו בהיותו מנגן בכינורו, השחילו עליו שק גדול, סגרו אותו היטב, והובילוהו אל הנהר. דויד לא נבהל והמשיך לנגן גם בתוך השק, כאילו דבר לא קרה. חיילי הנסיך הגיעו למעיין קסום, קשרו אבן כבדה לשק, וזרקוהו למעיין. השק צלל והכנר המשיך לנגן. לאט לאט גווע קול הנגינה עד שנדם.
בזה נסתיים הסיפור של הכנר המופלא שהיה בכוחו להביא שלום לעולם בנגינתו האוניברסלית.
אבל מספרים שמי שקרב למעיין הזה, שומע-לא שומע צליל עדין, וחוזר מפויס עם עצמו ועם סביבתו.
זהו הסיפור, קוראים יקרים, תאמינו או לא תאמינו, אל תבקשו ממני הסברים ופירושים.
אני רק סיפרתי לכם עובדות כפי ששמעתי מאנשי המדינה. גם את מקומו של המעיין איני יודע. אם יש את נפשכם חפשוהו בעצמכם.
ואתם עשו מן הסיפור הזה כטוב בעיניכם, וינעם לכם.



תגיות: נגינה | כינור הנשמה



מאמרים נוספים מעלון פרשת פנחס התשע"ד:
איש אשר רוח בו - הרב אייל ורד
זהירות. נקמה - הרב ערן טמיר
מלחמת מצוה - הרב דוד לנדאו

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: